"משחקי הכס" היא אחת התופעות הטלוויזיונית הגדולות ביותר שהעולם ידע. בזמן שג'ורג' ר.ר מרטין בונה את הסיפור שלו ואת קהל המעריצים עוד משנת 1996, רוב העולם קפץ על הרכבת הזו רק בעשור האחרון. אין ספק ש"משחקי הכס" היא אחד הדברים הטובים ביותר אשר נראו על מסך הטלוויזיה, היא מצליחה לדבר כמעט לכל צופה, היא מגיעה לתקציבים שעוברים סרטי הוליוודים ומרגישה הרבה יותר קולנועית וגדולה מהחיים מסדרה שצופים בה על בסיס שבועי מהספה.
היום, מספר ימים לפני בכורת עונת הסיום, "משחקי הכס" היא גם תופעה חברתית לכל דבר ועניין. כולם מדברים על הסדרה ברשתות החברתיות, מעלים סרטוני תגובה לאירועים חריגים, מקומות עבודה מקצים מקומות יעודים לשיחות על הסדרה, ארוחות צהריים הופכות להיות לסשן דיון על הפרק האחרון וכולם נכנסים בדאגה לפרק 9 הידוע לשמצה.
אני אישית התחלתי לראות את הסדרה כשהעונה השלישית יצאה ברחבי העולם. עשיתי זאת רק כי חבר טוב שאני סומך על דיעותיו המליץ עליה. עד לאותה נקודה, כל מה ששמעתי (וקצת ראיתי) הרגיש לי שמדובר בסוג של "שר הטבעות" ובאותה נקודת זמן לא הרגשתי צורך לראות סדרת פנטזיה נוספת. טעיתי, כי למרות שזו סדרה שמתרחשת בעולם של אבירים, דרקונים וקסם, היא הרבה יותר מזה.
כמו רבים לפניי, נפלתי חזק. הגעתי לסדרת פנטזיה וגיליתי סדרה דרמה פוליטית שהכלי החזק ביותר שלה הוא קאסט מצוין, תסריט מהודק, פוליטיקה, תככים, מזימות ומעט מאוד אקשן. מבחינתי היה מדובר בעילוי, האהבה שלי בעולם הטלוויזיוני והקולנועי הוא תוכן עם דיאלוגים מבוצעים היטב, תסריט בעל מחשבה ודמויות שנונות, "משחקי הכס" הייתה כל מה שרציתי. במהלך העונות הראשונות של הסדרה בכלל לא היו קרבות גדולים, קיבלנו טעימות של הפנטזיה אם זה כחלק מהדרקונים או המהלכים הלבנים. מה שהניע את הסדרה היו הדמויות, הסיפורים שלהם וההצגה המדויקת שאין טוב ורע, יש באמצע.
אחד הנושאים שלדעתי עושים את הסדרה כזו מושכת, היא העובדה שהדמויות לא מסווגות לשחור ולבן, יש בעיקר אפור. בתחילת הסדרה אין צופה שלא מתעב את הלאניסטרים, אבל ככל שהסדרה מתקדמת, אנחנו מבינים שמדובר במשפחה שנלחמת על ההישרדות שלה. ג'יימי, זה שנקרא "מפר שבועה" / "קוטל מלך", מתחיל את הסדרה כאחת הדמויות השנואות והופך לדמות אהובה ומכובדת העונה השביעית. סרסי היא ללא ספק אחת הדמויות הפחות אהובות בסדרה, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מעודדים אותה בסוף העונה השישית שהיא נוקמת בפנאטים הדתיים שהשתלטו על "מעלה המלך". דאיינריז מתחילה בתור נערה תמימה וגיבורה אידיאלית, אבל מפגינה גם צדדים אפלים מאוד, כאלו שגורמים לצופים לתהות האם הבת הולכת במסלול של אביה. במהלך כל 7 העונות של הסדרה, ניתן לספור על יד אחת את הדמויות שהן אכן רעות / טובות לחלוטין.
הקרב של בלקווטר (עונה 2 פרק 9) הוא דוגמא מצוינת לאופי הדמויות בסדרה. למי שאינו זוכר, זהו הפרק שבו סטניס מנסה לפלוש ל"מעלה המלך" כדי לקחת את כס הברזל וטיריון מונה להיות אחראי על הגנת העיר. אנחנו בתור הקהל לא באמת יכולים להריע לצד אחד לפי חוקים של שחור ולבן. משפחת לאניסטר, זאת שהוציאה להורג את אדארד סטארק ושמה את ג'ופרי בתור מלך. או, סטאניס, שמשחק עם כוחות אפלים, לא בוחל בשום אמצעי אבל בעל טענה אמיתית לכתר. מצד אחד, אף אחד לא רוצה שהלאניסטרים ינצחו ושג'ופרי יישאר על הכס אבל מצד שני, ניצחון של סטניס אומר בזיזה של "מעלה המלך", מוות כל הנראה לטיריון (דמות אהובה מאוד) ועשרות אלפים של חפים מפשע הרוגים.
מרטין דאג להכניס ליצירה שלו חוק פשוט והגיוני, על טעויות והחלטות לא נכונות משלמים, בדם. רוב סטארק הפר את הבטחתו לוולדר פריי וגרם לכל הצפון לשלם את המחיר ב"חתונה האדומה". ההתנהגות הסוציופתית של ג'ופרי עלתה לו בחייו. נד איבד את ראשו ברגע ששם את הכבוד מעל לשחק את המשחק , טיווין המשיך לרדות ולבזות את טיריון עד שהשני לא היה מסוגל לסבול זאת (וגם שכח לנעול את השירותים), סרסיי הכניסה את הדרורים למעלה המלך וראינו מה קרה עם זה. ג'ון למרות סיבות נכונות, "בגד" בחברי משמר הלילה ושילם בחייו. על טעויות משלמים.
לפני שאתחיל עם החלק "השלילי" של הכתבה, אציין שאני עדיין אחד מהאוהדים הגדולים של הסדרה. קניתי את הספרים, אני שומע פודקאסטים ותיאוריות על הסדרה באופן קבוע ואני עדיין משתוקק לראות כל פרק שלה. והנה מגיע האבל.
אבל, אני מרגיש שה DNA של "משחקי הכס" השתנה בשנים האחרונות, משהו בבסיס של הסדרה השתנה וכנראה גם בהחלטה מודעת. אני חושב שאפילו אפשר להגיד מתי היה הרגע הזה, מתי הבנתי שהסדרה משתנה וייתכן שלא תחזור למה שהיא היתה, כשג'ון סנואו חזר לחיים בתחילת העונה השישית וכל מה שהגיע אחריה. אי אפשר שלא לתהות גם, זו הנקודה בה הסדרה התחילה לעקוף את הספרים, ואולי הפן ההוליוודי שמגיע איתה, גבר על הפן הסיפורי שהמעיט באחיזתו.
הסדרה החלה את עונותיה הראשונות בתור דרמה פוליטית שעסוקה יותר בתככים, מזימות ושיחות בחדרים. אך העונות המתקדמות של הסדרה מזכירות לי הרבה יותר את "שר הטבעות", קרבות גרנדיוזיים שצריכים להיות טובים וגדולים יותר מהעונה הקודמת.
אך מאז שהקידום לעונה האחרונה התחיל, כל מה שאנחנו מדברים עליו זה "הקרב על וינטרפל" או המלחמה מול המהלכים הלבנים. אני מבין, אני יודע שהם האיום "האמיתי" (תבינו בהמשך למה הגרשיים) בסדרה וכל האירועים שקדמו לכך, מתכנסים אליהם. השאלה שיותר מעניינת אנשים עכשיו היא "איך ייראה הקרב העונתי" ואיך ייראה קרב בין הדרקונים. בעונה 5 זה היה "הארדום", בעונה 6, "קרב הממזרים", העונה השביעית כולה הייתה מלאת קרבות ועם מעט דיאלוגים, אז מה נשאר? תשאלו את עצמכם, מה נשאר מדמותו של טיריון בעונה 7? האם הוא עשה משהו משמעותי? פיטר באייליש, ישב עונה שלמה בוינטרפל, זמם לו מזימה אחת ומת בשנייה האחרונה של העונה.
כמו שציינתי מקודם, אם מרטין לימד אותנו משהו, זה שעל טעויות משלמים. ג'ון קיבל את ההחלטה הנכונה להביא את הפראים מדרום לחומה, זאת כדי להציל את חייהם ולא להפוך אותם לחיילים בצבא של מלך הלילה. החלטה נכונה לכל הדעות, אבל הוא לא ניסה להסביר באמת ל”משמר הלילה” מה מניע אותו, פשוט אמר להם - “החלטתי”. לקחת את אליסר ת’ורן להארדהום או לשכנע את מפקדי המשמר, היה עוזר להם להבין שהאיום אמיתי. ג’ון “בגד” בחוקים של משמר הלילה, וראינו את התוצאה. אבל כשג'ון חזר לחיים, איזו משמעות יש כבר להחלטות לא נכונות?
נתבונן כמה פרקים קדימה, אריה מחליטה לבגוד בחסרי הפנים ולחזור לווסטרוז, במקום שהיא תדאג לחייה ותברח משם מהר, היא מסתובבת ברחובות ברבוס, חוטפת דקירה בבטן ואיכשהו עדיין יוצאת עם ידה על העליונה. דוגמא נוספת עם ג'ון, "קרב הממזרים", ג'ון עושה שם את כל הטעויות האפשריות, אבל עדיין מנצח. ג'יימי מסתער על דרקון עם חנית מסכנה ושורד הודות לברון. ג’ון מוביל משימה טיפשית ומסוכנת למעבר לחומה והרוב המוחלט של החברים בה, שורדים. אני לא אומר שכולם צריכים למות על כל החלטה לא נכונה, אבל איזו דמות משמעותית מתה או שילמה מחיר על החלטות לא נכונות בעונות 6 ו 7? נראה ומרגיש לי ש"משחקי הכס" החליטה להגן על הגיבורים שלה בכל מחיר, גם אם הם עושים שטויות.
הנושא האחרון שאני רוצה לדון עליו הצדדים בעונה הבאה ובדגש על המהלכים הלבנים. נראה שגם מאז העונה השישית יש לנו טובים מוחלטים: ג'ון, דאנייריז, אריה, טיריון, בריאן, סנסה ורעים מוחלטים: הדרורים, סרסיי, יורון גרייג'וי ומהלכים הלבנים. יש מעט דמויות שנשארו אפורות בסדרה, ג'יימי הוא אולי היחיד. וזה מבאס, כבר ברור לנו מי הטובים ומי הרעים, הסדרה לא מנסה לאתגר אותנו בכך שנסכים עם הרעים ולא נסכים עם הטובים. וזה מוביל אותי לנקודה האחרונה, המהלכים הלבנים.
אם אחד הדגשים הגדולים של הסדרה הוא העובדה שאין שחור ולבן, רק אפור, למה זה לא נכון גם למול המהלכים הלבנים? בינתיים אנחנו מתייחסים אליהם כמעין איזה כוח אפוקליפטי חסר תודעה שכל מה שהוא רוצה לעשות, זה להשמיד את בני האדם. אבל למה זה צריך להיות ככה? נשמע לי לא הגיוני שמרטין ויוצרי הסדרה ילכו לכיוון הזה, אחרי כל מה שעברנו, אחרי כל מה שלמדנו, האויב האמיתי הוא פשוט רע על אוטומט? אין להם רצונות? אין להם תוכנית? הם סתם זומבים שרוצים להשמיד הכל?
בינתיים זה נראה ככה, זה מרגיש ככה וזה די מאכזב. אפילו "זכינו" בסצינה בעונה השביעית, כאשר ג'ון הצליח לחסל מהלך לבן ואז כל הזומבים שהיו סביבו פשוט מתו. אפילו באריק אומר בשלב מסוים, "אתה רוצה לסיים את זה, תחסל אותו" כשהוא מצביע על מלך הלילה. כבר נוטעים בנו את העובדה שאם מחסלים את מלך הלילה, כל מה שהוא יצר, ימות. בחייאת, זה שיט של סרטי קומיקס ממוצעים, מגיע לנו יותר "ממשחקי הכס".
אני מאוד רוצה לטעות לגבי העונה השמינית, אולי דאיינריז תתחרפן ותהיה באמת מלכה משוגעת, אולי נבין שמהלכים הלבנים הם בעצם הצבא שג'ון צריך לפקד עליו כדי להביס אותה, או סיום שלא חשבנו עליו בכלל וממשיך את הרעיונות המצוינים שהוצגו בעונה הראשונה. אין ספק שסיום הסדרה יהיה גרנדיוזי, בומבסטי, מהנה ומשוגע, אבל זה מה שאנחנו רוצים ממשחקי הכס, אקשן חסר תכלית?
נתי אקב
בן 30, גיק הייטקיסט קלאסי. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלי ואת הפריקוולים שהשמידו את מלחמת הכוכבים
האם העונה החדשה של Stranger Things מצליחה לשמר את הרוח הכיפית ואת הדמויות המעולות? ביקורת **כוללת ספויילרים** לעונה השלישית.