אחת הקלישאות הידועות ביותר בעולם המוזיקה אומרת שיש אמנים מסוימים שהם כמו יין טוב – הם לא מזדקנים – הם משתבחים עם השנים, לצערנו הרב – הם בהחלט המיעוט, כי המון אמנים מסיבות כאלו ואחרות פשוט נעלמים מהזכרון הקולקטיבי שלנו – חלקם פשוט פורשים לאיטם, חלקם מסרבים להסתגל ולהשתנות וחלקם מנסים להשתנות כל כך בכוח – שמעט הרלוונטיות שהיתה להם בעבר נעלמת יחד עם הזהות המוזיקלית שייחדה אותם.
איכותה של סצינת המוזיקה בארץ היא נושא שנתון להמון מחלוקות, אבל גם תומכיה הגדולים ביותר יתקשו להכחיש את העובדה שהרוק המיינסטרימי, כזה שיכול למלא אולם של למעלה מ 250 איש (שלא נדבר על מקומות של 1000 איש ומעלה) הוא לא דבר שקיים כמעט.
הנה אתגר אליכם – שבו ותתחילו לספור את מספר אמני הרוק בארץ שאתם יודעים (עם יד על הלב) שיכולים למלא מקום כמו אמפי שוני (נניח 1500 איש פחות או יותר) כמעט בלי מאמץ, לכמה הגעתם? 5? 10?
איפה ברי סחרוף ברשימה שלכם? כי אני מאוד מקווה שהוא שם, ואם לא – תתביישו, הבן אדם אולי דינוזאור, אבל הוא מבין היחידים שמרגישים בבית באולמות של 400 איש ובמקומות כמו שוני או הלייב פארק בראשון, בין הבודדים שנותן מופע רוק חי ובועט ל 50, 500 או 5000 איש ואתם יודעים מה? אם הוא דינוזאור – אז אני אשמח להכנס לפארק היורה כל יום בשנה.
הסיפור שלי עם ברי התחיל בשנות הצבא – הייתי הרבה בשמירות ו"נגיעות" העביר לי כמה שבועות טובים במגדל, באחד מסופי השבוע בבית הלכתי לחנות הדיסקים הקרובה והשלמתי גם את "הכל או כלום", "סימנים של חולשה" והפסקול של "קלרה הקדושה" וזהו, נהייתי חלק מצבא המאמינים של ברי סחרוף.
התחלתי ללכת להופעות שלו, ולאורך השנים הייתי בלפחות 20 כאלו – כולל המופע האחרון של "נגיעות" בנמל תל אביב, המופע האחרון לדיסק האיחוד עם פורטיס "על המשמרת" שעד היום זכור לי באחד מהמופעים הארוכים והמדהימים שראיתי בחיי (למעלה מ 4 שעות, ולא, אני לא צוחק!), אבל בשנים האחרונות, העדרות ארוכה מהארץ, משפחה ועבודה גרמו לכך שלא ממש הייתי בהופעות של ברי לצערי הרב.
הגעתי לאמפי שוני ב 07.04 כשאני לא בטוח למה לצפות, לא ראיתי את ברי למעלה מ 5 שנים בהופעה, וכמו שקורה לכולנו מדי פעם – לא התחברתי לכל החומרים האחרונים שלו, ולכן, חששתי קלות מהאכזבה שעשויה להגיע בקרוב ולקחת ממני את הזכרון הטוב שהיה לי מאחד הרוקרים הבודדים שנותרו לנו במדינה, דינוזאור או לא.
תנו לי לומר זאת באופן חד משמעי – אם ברי דינוזאור הוא הדינוזאור הכי חי וצעיר שראיתי בחיי, השנים לא שינו אותו או את ההופעות שלו יותר מדי – מופע של ברי הוא מופע רוק נטו, בלי התחנפויות לקהל, בלי משחקים וכמעט כמעט בלי אוויר לנשימה – המופע החל ב 20:55 בדיוק, 5 דקות לפני הזמן שפורסם (מתי הפעם האחרונה שזה קרה לכם???) והסתיים ב 23:00 בדיוק כששתי ההפסקות היחידות שזכורות לי הן אחרי השיר השני כדי להגיד "ערב טוב שוני, חג שמח" והפסקה של 3 דקות מסוף המופע ועד לעליית הלהקה להדרן. זהו. שעתיים נטו של רוק, לפנים.
אבל אולי מה שהכי יפה בברי, כמו שאני ראיתי אותו היא העובדה שהוא יודע מה הקהל שלו אוהב, והוא נותן לאותו קהל קצת מכל דבר, בלי להעמיס עליו יותר מדי – רוצים גיטרות כאסח? יש את "כמה יוסי", רוצים קצת ברי אלקטרוני? תקבלו את "לב שלם", רוצים ברי מרגש, חצי אקוסטי? יש את "ניצוצות" הקלאסי.
ובשלב הזה של חייו המוזיקליים, ברי מנצח על הקהל והלהקה שלו כמו שרק מאסטרו יכול, מאסטרו שחיי ונושם את המוזיקה שלו קרוב ל 40 שנות קריירה, עובר בין סגנון לסגנון ומקצב למקצב באותה קלות שבה הוא מחליף גיטרה בין שירים.
יש דברים שלא ישתנו במוזיקה, וטוב שכך, כי לפעמים, כל מה שמעריץ של ברי רוצה זה ללכת להופעה שלו ואחרי כמעט שעתיים, כשכבר כואב ברגליים, והגרון קצת צרוד, לצרוח כל מילה אפשרית ל "אין קץ לילדות".
מצד שני, יש דברים שכן משתנים וכך, כמה דקות מאוחר יותר, מצאתי את עצמי מסלסל יחד עם ברי ושאר הלהקה, ועוד 1500 מחברי ה"קרובים" את "שלום לך דודי", שעה שגיטרות, בס ותופים חורשים בשיא הכוח.
אין כמו הופעות חיות טובות, במיוחד כשלא צריך לחכות למישהו מחו"ל שיואיל בטובו לבוא אלינו במיוחד בשבילן, אז אם אתם חובבי רוק, חפשו הופעה של ברי, גם אם הוא דינוזאור – הוא ממש לא מאובן.
רשף שייר
נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות
אחרי עשרות הופעות ושנים שלא ראה אותו לייב, שלחנו את רשף לראות את ברי סחרוף, הוא חזר עם רשמים ותובנות לא צפויים כל כך