לקראת סוף שנת 1991 ולכבוד הבר מצווה שלי קיבלתי טייפ דאבל קאסט עם דיסק ושמחתי עד הגג. יחד עם הטייפ קיבלתי שלושה דיסקים, "DANGEROUS" של מייקל ג'קסון, ואת USE YOUR ILLUSION I+II. את מייקל שמעתי כמה פעמים, ואפסנתי במגירה, אבל האלבום הכפול המופתי של גאנז נשאר בשימוש מלא והוצג בגאווה כמעט 20 שנה. תוך כמה חודשים קצרים הצטרפו אליו גם "LIES" ו "APPETITE FOR DESTRUCTION", וכך החלו שנות העשרה המרדניות שלי (לפחות מבחינה מוזיקלית). כשייכתב ההספד המוזיקלי שלי יאמר שם בבירור ששתי הלהקות הראשונות שממש למדתי לאהוב היו Gun’s N’ Roses ו Pearl Jam.

את פרל ג'אם יצא לי לראות בהופעה חיה בשנת 2010 ונהניתי מכל רגע ורגע, אבל הזיכרון שלי מההופעה החיה של Gun’s N’ Roses היה מאכזב מאוד. כשנודע לי שהם מגיעים לארץ בשנת 1993 קניתי כרטיס באופן מידי והתחלתי לספור את השניות עד להופעה של אחת הלהקות שאני הכי אוהב. כשמוסיפים לזאת את העובדה שזו אמורה הייתה להיות ההופעה הראשונה שלי בפארק הירקון מקבלים המון ציפייה בשביל נער בן 15....

לצערי הרב אני זוכר מעט מההופעה ההיא, כנראה בגלל שאת רובה הדחקתי. אני זוכר שבריאן מיי היה מופע החימום והוא דווקא היה מצוין. משהו כמו 50 דקות שהזכירו לכולם את פרדי מרקורי ואת העובדה שמדובר בגיטריסט מחונן, אבל גאנז? עלו לבמה כמה חבר'ה שנראו טיפה כמותם ונשמעו די דומה, אבל זו לא הייתה אותה "חיה".

היו שם כמה ביצועים אקוסטיים מיותרים, איחור בעליה לבמה (זה אקסל אחרי הכל) והופעה שנמשכה בקושי שעה וחצי (ותודות ל Setlist.fm) והיו בה רק 16 שירים, אבל היי – היה שם "הבה נגילה" בביצוע של סלאש. מספר שבועות לאחר מכן ראיתי באותו הפארק את מטאליקה, והבנתי עוד יותר עד כמה רעה הייתה ההופעה של גאנז. לכן, עם כל האהבה שלי אליהם לאורך השנים, אהבה שלא דעכה כלל, הגעתי לפארק הירקון ביום שבת ה 15 ביולי עם סף חששות די גבוה. חלק מהחששות התבדו, אבל במקומן באו תובנות אחרות.

נתחיל בחלק הטוב (והוא גם החלק הגדול של ההופעה): גאנז של 2017 הם לא גאנז של 1993. בשעה 20:01 הם עלו לבמה בסערה עם It’s So Easy וישר אחריו Mr.Brownstone, כששיא ראשון נרשם בשיר הרביעי – Welcome To The Jungle.

הדבר שנהיה ברור לי באופן מיידי, לא רק שגאנז עצמם באו לעבוד אלא שהבמה שלהם, המסכים והווידאו ארט הוא בלי תחרות, הכי טוב שראינו בארץ אי פעם (לפחות בהופעות שבהם אני הייתי נוכח). איכות המסכים שהקרינו את דמויות חברי הלהקה (לאלו מאתנו שלא הצטופפו מטר מהבמה) הייתה ברמה של מסך LED של 40 או 50 אינץ' שיושב אצלכם בסלון – רק בגובה של 15 מטרים וברוחב של 8 מטרים בערך. מערכת ההגברה התמודדה בגבורה עם רמת דיסטורשן מטורפת לאורך 3 שעות ההופעה וקשה לי להאמין שמישהו מיושבי פארק הירקון יכול להתלונן על כך שלא שמעו את הלהקה.

בחירת השירים, בעיני לפחות, היתה קרובה למושלמת. כמעט כל הקלאסיקות שאפשר לרצות (Patience חסר לי, אבל רק קצת) כמה שירים שלא נוגנו רבות בעבר בהופעות חיות (COMA למשל בביצוע מדהים או My Michelle ) קאברים מלאי אנרגיה (Whole Lotta Rosie של AC/DC) וגם כאלו שהיו במקום, אבל טיפה פחות מוצלחים (Black Hole Sun של סאונדגרדן כמחווה לכריס קורנל, שהדגישה רק עד כמה אקסל לא מתקרב אליו ברמת היכולות הווקאליות).

דבר נוסף שבלט לטובה לאורך ההופעה הוא סלאש, אין דרך עדינה לומר זאת, אז אני הולך על הכי לא עדינה שיש – הבן אדם פשוט אומן על, לא ראינו בארץ גיטריסט מחונן ברמה כזו, כל סולו שלו גובל באורגזמה מוזיקלית. זה לא שריצ'רד פורטוס מפגר אחריו בהרבה, אבל הוא בקושי באותה שכונה. כולם באו לעבוד, אבל סלאש ניגן כאילו היה מורעב והגיטרה היא הקרקר הכי טעים בעולם. אבל עם כל כמה שרציתי לאהוב את ההופעה הזו, ולומר שהיא הייתה הדבר הכי טוב שנראה בארץ מאז ומעולם, אני לא יכול לעשות את זה, כי היו כמה וכמה דברים שבלטו לעיניים ולאוזניים.

לאקסל רוז כבר אין את "זה". בשנות ה 90, כשהוא היה על 1001 סוגי סמים, אלכוהול והשד יודע מה עוד אקסל צרח הרבה, אבל הוא גיבה את הצרחות בקול שהיה פחות צרוד ובעל מנעד טיפה יותר מרשים. בשנת 2017 הוא פשוט צורח, ולא מגיע לאותם הגבהים, ובכמה מקומות זה היה צורם לאוזן ממש.

כל סיבוב ההופעות הזה נעשה לטובת הכסף בלבד, אין שום תקווה להמשך. עם כל כמה ששמענו על הפיוס בין אקסל לסלאש ברור לכל אחד מ 60 אלף האנשים שהיו איתי בפארק שהשניים שונאים אחד את השני, במשך 3 שעות הם חלקו את אותה במה, אבל לא התקרבו אחד אל השני בכלל. מדובר בזוג פרפורמרים שבשנות ה-80 וה 90 היו מבלים הופעות שלמות כשהם גב אל גב, מחייכים, מחליפים מבטים ומתקשרים, חבל שהפיוס הזה היה בגדר אשליה בלבד.

הקהל הישראלי, או לפחות זה שהיה בפארק הוא קהל שרוצה רק את הלהיטים. גם כשהוא מקבל אותם, הוא מהנהן בהנאה ומוציא טלפון נייד כדי לצלם וידאו או עוד סלפי. לאורך כל ההופעה, אפילו בלהיטי על כמו November Rain, Don’t Cry או Live & Let Die צפיתי לשמוע מאסות של אנשים שרים בקולי קולות את הפזמון, משתוללים בהנאה וזה פשוט לא קרה. כשהגיע הזמן ל"שירה בציבור" במהלך Knocking on Heaven’s Door הייתי בטוח שאהפוך לחרש באוזן אחת מרוב צעקות...אבל לא, לא קרה כלום, אני לא אגיד שלחשו שם, אבל צפיתי למשהו מחריש אוזניים וקיבלתי צעקות מפוזרות. ובשירים הפחות מוכרים? אין על מה לדבר בכלל, אנשים התיישבו על הדשא, דיברו, בדקו עדכונים בנייד ועשו הכל חוץ מלחיות את הרגע.

אז כן, גאנז של 2017 הם חיה שונה לחלוטין מגאנז של לפני 24 שנה, ומהבחינה הזו, היה בפארק הירקון ערב רוק בלתי נשכח, וכמעט ללא ספק אחת מהופעות הרוק שיותר טובות שנראו במחוזותינו בשנים האחרונות. היה שם סלאש אחד שהוא מאסטר במלאכה שלו, אקסל אחד שקורע את מיתרי הקול, היו שם תצוגות מדהימות של וידאו ארט, וחברי להקה שעושים כמיטב יכולתם לספק לכולנו 3 שעות של הנאה טהורה, ולרוב – הצליח להם.

מאוכזב לא יצאתי מפארק הירקון, אבל מקום קטן בלב שלי רצה עדיין לחזור לגיל 13 ולגלות את גאנז מחדש, במקום לראות את מה שנהיה מהם בחלוף 25 שנה.

רשף שייר

נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות

Featured