"הפנתר השחור", בבימויו של ריאן קוגלר ("קריד") הוא הסרט ה-18 ביקום הקולנועי של מארוול, ה-MCU, והסרט הראשון שיצא לאקרנים לאחר חגיגות 10 השנים לתחילתו. הוא הסרט האחרון, לפני "הנוקמים: מלחמת האינסוף". כמו שמו, הסרט מבוסס קומיקס-גיבורי על שבמרכזו עומד גיבור על כהה עור שבפועל ביבשת אפריקה. כל אלו נותנים לסרט נקודת פתיחה לא "נקייה", ואפשר להגיד שהסרט מתחיל עם משא כלשהו על הכתפיים. האם הוא עומד בציפיות?
הסרט מתחיל מעט אחרי אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", ומראה את התמודדתו של טצ'אלה (צ'דוויק בוסמן), הלא הוא הפנתר השחור, עם מותו של אביו, טצ'אקה, ועם העובדה שהוא שהוא צריך לרשת אותו על כס המלוכה בווקאנדה. טצ'אלה, לאורך הסרט, לומד לתמרן בין חובותיו כמלך ומנהיג, לבין תפקידו כמגן ארצו וכלוחם. ברוב הזמן, הסרט מצליח להעביר את נקודת החציצה, והחפיפה, הזו בצורה טובה, מכיוון שזה נעשה בעיקר דרך הכרת התרבות של המדינה המסתורית השוכנת בדרומה של אפריקה, ואשר מבחינת העולם, היא לא יותר ממדינת עולם שלישי ממוצעת.
הניגודיות בין הקידמה הטכנולוגית למסורת השיבטית הייתה יכולה להיות נקודת חולשה בסרט, אבל היא בהחלט אחת מהחוזקות שלו – מצד אחד לא מוקדשים יותר מידי הסברים לאירועים טקסיים, ומצד שני הם לא נשארים ללא הסבר בכלל, בדיוק במידה הנכונה.
האם הסרט מושלם? ממש לא. ניתן לחלק את הסרט הזה ל-2 חלקים, שונים ברמתם. חלקו הראשון של הסרט, והטוב שבין השניים, נותן מן הרגשה "ג'יימס בונדית", קלילה במידה, קולית במידה. לעומת זאת, החלק השני בעייתי ואינו שומר על אותה הרמה כמו קודמו, בעיקר בגלל ההרגשה שהאירועים המתרחשים בו מזורזים יתר על המידה וצפויים עד כדי כאב. קווי עלילה אשר לא פותחו מספיק בתחילת הסרט, מקבלים עכשיו קצב מהיר יותר, כאילו על מנת להספיק את כל הסיפור עד סיום הסרט, למרות שלא נשאר מספיק זמן. ובכל זאת, למרות שחציו השני של הסרט מרגיש פחות טוב, הנבל (נקודת חולשה מובהקת בסרטי מארוול) מציל אותו מהידרדרות גדולה אף יותר.
אריק קילמונגר (מייקל בי ג'ורדן) הוא נבל פשוט, במובן הטוב של המילה, וברור. התוכנית שלו אינה גרנדיוזית, ויותר אישית. אומנם היה אפשר להעלים את המניע של קילמונגר בקלות, על ידי פעולה פשוטה של אחת הדמויות, אבל אם מתעלמים מזה – מדובר במניע מצוין, הגיוני, וכזה שגורם לך להזדהות, גם אם חלקית בלבד, עם הנבל ולהבין את "הצד שלו". הבעיה העיקרית עם קילמונגר היא שהוא פשוט לא מופיע מספיק בסרט, ויותר זמן להכרתו, היה תורם לסרט לא מעט.
מה לגביי טצ'אלה עצמו? צ'דוויק בוסמן עושה עבודה טובה, בתור השליט הטרי של ווקאנדה, וממשיך את הקו אותו הוא התחיל ב"מלחמת האזרחים". לטעמי הוא לא קיבל מספיק מקום ואפשרות להתפתח, אבל יכול להיות שזה קשור לבעיה שהועלתה בקשר לנבל. אם קילמונגר היה מהווה חלק מרכזי יותר בסרט, טאצ'לה עצמו היה משתפר גם.
מי שלגמרי גונבות את ההצגה הן אחותו של ט'צאלה, שורי (לטישיה ווייט) והגנרלית אוקויה (דנאי גרירה), מפקדת הדורה מילאג'ה, משמר המלך. וכמובן – אנדי סירקיס. האיש מאחורי גולום ("שר הטבעות") וסיזר (טרילוגיית "כוכב הקופים") משחזר את תפקידו כיוליסס קלו, אשר הופיע ב"הנוקמים: עידן אולטרון", נותן כמה אתנחתות קומיות, נמצא במרכזם של כמה קווי עלילה דרמטיים, ועושה את כל זה בצורה טובה מאוד. מרטין פרימן גם מגיע לסרט לאחר תפקידו הראשון במלחמת האזרחים בתפקידו של אברט רוס, סוכן CIA שמתקרב לטאצ'לה ומתחיל לגלות את סודה של ווקאנדה.
התשובה לשאלה שנשארה בפתיחה, היא: כן, לחלוטין. "הפנתר השחור" הוא סרט לא רע בכלל, והוא עושה בדיוק את מה שציפיתי ממנו – מרחיב את העולם הקולנועי של מארוול, מכיר לנו דמויות חדשות ומעמיק את ה"קשר" שלנו עם דמויות חוזרות. ההומור שבו, בניגוד להרגשה שלפעמים אולי עולה בסרטים אחרים, הוא בדיוק במידה, ויחד איתו, הרגעים הדרמטיים מקבלים זמן לשקוע, ואת הנפח המתאים.
ברור לכולם שהסרט הזה הוא חלק מהיקום שמארוול בונה כבר עשור, אבל חשוב להבהיר – הוא יכול להיחשב כסרט מנותק, כמעט לחלוטין, משאר הסרטים, ואם אתם מגיעים בציפייה להנעה כלשהי לקראת "מלחמת האינסוף", אתם צפויים להתאכזב. אבל לטעמי זוהי אחת מנקודת החוזקה שלו. אפשר לבוא אליו בלי יותר מידי הקדמות, ולא לחשוב על זה שעוד 50 יום מגיע אלינו "הנוקמים: מלחמת האינסוף". בכלל לא לחשוב על זה. מה פתאום.
אייל אמיר
בן 30, גיק בהתהוות. בעל חיבה מוגזמת לסרטים וסדרות, אשר שנייה ברמתה רק לאהדה לברצלונה. מנטור רוחני - צ'נדלר בינג.
גיקסטר מחלקת כרטיסים זוגיים ל'משפחת אדמס 2'?