אחד המאפיינים של התקופה שבה אנחנו חיים הוא פוליטיקה של זהויות. אנשים מתחילים לתהות לגבי מקומם האישי בחברה, לראות איפה הם תואמים לקונצנזוס של האידיאל החברתי ואיפה לא, ומפקפקים בעצם הקונצנזוס. טוני סופרנו הגנגסטר, מטופל על-ידי פסיכיאטרית ושואל מה קרה לגארי קופר, "The strong, silent type". מאפיין זה מוצא את סימניו לא רק בשיח היומיומי ברשתות החברתיות, באמצעי התקשורת וברחוב, אלא גם בקולנוע. את גארי קופר החליפו סרטים שעוסקים בזהויות נוספות בחברה האמריקאית, כמו נשים, מיעוטים ולהט"בים. בפרס האוסקר האחרון זכה הסרט "אור הירח", שעוסק בשלוש הזהויות הללו. לפני כן כל הזהויות הללו היו "עזר כנגדו" של הגארי-קופרים למיניהם: אשתו-של, חברו-של, עבדו-של, אויבו-של, ולמעשה נוצרו על-מנת לבסס את מיקומו של הגיבור. חוקר התרבות הפלסטיני אדוארד סעיד נתן שם ספציפי לתופעה ספציפית שבה ייצוגים של המזרח בתרבות המערבית, החל באומנות וכלה בלימודים אקדמיים, לא מתארים את "המזרח" האמיתי, אלא יצרו קטגוריה של "מזרח" שהיא השלכה של פנטזיות ופחדים "מערביים" על תכונות שיוצרות דמות של "אחר" שבאמצעותו המערב מגדיר את עצמו. בניגוד למערב, שנתפש כרציונלי, מתון, אינטליגנטי, שכלתני, תרבותי, מתקדם, המזרח נתפש כאי-רציונלי, חסר רסן, נבער, רגשי, קרוב לטבע, מפגר. השם הספציפי הוא "אוריינטליזם". אפשר להתייחס גם לסוג של "אוריינטליזם" על ייצוגים אחרים פרט ל"מזרח"; לדוגמה, הרבה פעמים בקולנוע דמות (משנית) נשית היסטרית ופסיבית תבסס את הרציונליות וקור-הרוח של הדמות (הראשית) הגברית, הגארי-קופרית. היום הניסיונות (חלקם טובים, חלקם פחות) של הוליווד להתייחס בכבוד לזהויות השונות במסגרת הפוליטיקה החדשה מתייחסים לזהויות שקרובות לציבור האמריקאי. בטור זה, לכבוד יציאתו של הסרט "המומיה" בכיכובו של גארי ק... סליחה, של טום קרוז, ארצה לבחון את האי-בולוציה של זהות נוספת שמיוצגת בקולנוע האמריקאי: הזהות המצרית. רק הערה קטנה: זהות זו אבחן ספציפית בסרטי האימה שקשורים במומיות, ולא באפוסים תנ"כיים כמו "עשרת הדברות" או "אקסודוס: אלים ומלכים". חוץ מאחד שיש בו קצת מן התנ"ך.
הסרט הראשון שהציג מומיה בקולנוע היה של אחד מאבותיו המייסדים, מי שנחשב לאבי הקולנוע העלילתי (לצד אם הקולנוע העלילתי, אליס גאי-בלאש), הוא ז'ורז' מלייז. בשנת 1899 הוא יצר סרט קצרצר שמראה את שובה לחיים של קליאופטרה החנוטה. סרט מוקדם נוסף, שהוא פיתוח (גם אם לא ישיר) של הסרט הזה הוא "המומיה" משנת 1911, שהוא עדיין סרט קצר, אבל בעל עלילה דרמטית, בניגוד לסרטו של מלייז שהיה יותר סרט-פעלולים ואפקטים מיוחדים שנועדו להפתיע ולהדהים את הקהל במדיום הקולנוע החדש והמרגש. שני הסרטים האלו, כמו מומיות רבות, אבדו בחולות הזמן. סרטי מומיות נוספים הופקו בתקופה זו והלאה בארה"ב.
בינתיים בגרמניה רווחים סרטים שמציגים הרפתקאות ביבשות רחוקות. הבמאי הדגול פריץ לאנג מביים קוואדרולוגיה שהושלמה רק בחציה בשם "העכבישים" ובה הרפתקאות בג'ונגלים במה שנחשב לאחד מאבותיו הקדמונים של "אינדיאנה ג'ונס"; ז'אנר פופולארי במיוחד היה "סרטי ההרים", בהם הגיבור או הגיבורה היו יוצאים להרפתקאות בהרים המושלגים; וארנסט לוביץ', ומי שעתיד להיות אחד מבודדי הבמאים ההוליוודיים שזכה לחופש אומנותי מוחלט מהאולפנים בכל הזמנים, מביים בשנת 1918 סרט בשם "עיניה של המומיה". סרט (נהדר) זה מתרכז סביב אגיפטולוג שמגיע למצרים על-מנת לחקור קבר עתיק, ומגלה בו עיניים מפחידות שנעוצות בקיר ומביטות בו לכל אשר ילך, ומומיה עתיקה שחוזרת לחיים. בסרט זה (ואולי גם בשניים הקודמים, שלא ראיתי וכנראה לא אוכל לראות לעולם; למרות שמפריים בודד מהסרט מ-1911 נראה שזה המצב גם בו) המומיה אינה הדמות בתכריכים המוכרת לנו. היא קמה לתחיה כאישה ולאורך הסרט נראית כאישה. מלבד העלילה, ששיאה בסיקוונס מותח להפליא ולדעתי גם מפתיע במיוחד לצופה המודרני (אבל לא לצופה של התקופה), הסרט מציג את נופיה הקסומים של מצרים העתיקה לעיניים המערביות הכה-מרוחקות מן המקור, בגוף ובנפש.
דברים רבים משותפים לשלושת הסרטים האלו, כשאני אתייחס לשניים. האחד: הסרטים מציגים את מצרים כארץ מאגית שמאופיינת באלים, קללות ומומיות עתיקות שקמות באורח-קסם לתחיה, והמערב מוצג כרציונלי, אמפירי, מדעי, מחושב ותרבותי; והשני, המומיה היא אישה. מסורת זו של מומיות נשיות נשברה כמעט לגמרי כשהתחילה חברת Universal האמריקאית ליצור סדרה של סרטי-מפלצות, שעד היום מוכרת כ-Universal Monster Movies. אחד מהסרטים ברשימה זו הוא סרט "המומיה" הקלאסי משנת 1932, בכיכובו של בוריס קארלוף האגדי כאימהוטפ, המומיה שחזר לתחיה. סרט זה בוים על-ידי צלם קולנוע מהולל בשם קארל פרוינד, שבעבר גם צילם סרטים בעבור פריץ לאנג וארנסט לוביץ' כשהיו בגרמניה. שלושתם היגרו לארה"ב לאחר עליית הנאצים והלאמתו המוחלטת של הקולנוע על-ידי שר התעמולה והצנזורה יוזף גבלס, אשר אישר ופיקח על כל הפקה והפקה באופן אישי. בסרט זה נשמר הייצוג של מצרים כפי שהיה בסרטים הקודמים, אך לפתע המומיה נהיית הדמות גברית. ישנה מומיה נשית שאימהוטפ רוצה להקים לתחייה: אנק-אס-אן-אמון, אבל היא "עזר כנגדו" של אימהוטפ, השמות האלו כנראה מוכרים לכם מסיבה כלשהי.
אבל לא רק בסרטי אימה הופיעו מומיות, אלא גם בקומדיות רבות. הידועה ביותר מביניהן היא סרטם של צמד קומיקאים, שנקרא "אבוט וקוסטלו פוגשים את המומיה", משנת 1955. סרט זה הוא מחלק מסדרת קומדיות-אימה בהן אבוט וקוסטלו פוגשים את שלל המפלצות של סרטי Universal, והיא מצליחה לשלב היטב קומדיה ברובה עם רגעים של אימה קריפית. גם בסרט הזה המומיה הוא גבר, למרות שדיאלוג קצר בין השניים תוהה "How can a mummy be a man?", במשחק מילים בין המילים "מומיה" ו"אמא".
בנוסף לאבוט וקוסטלו, סרט נוסף, שהוא אמנם סרט אימה אבל הוא כל-כך דל-תקציב ועשוי בצורה מוגזמת (ועל אחת כמה וכמה לזמנו) שהוא כבר נהיה קומדיה, הוא הסרט "חגיגת דמים" משנת 1963. בסרט זה בעלים של קייטרינג מצרי רוצח צעירות על-מנת להקים לתחיה אלילה מצרית. גם פה מצרים מוצגת כאנטיתזה למערב: מיסטית, מאגית ומסוכנת. הוא סרט מטופש ומהנה, ועד היום זכור כחלוצי בז'אנר ה"Splatter Films": סרטים שעיקרם בהצגת גופים מדממים ומפורקים. ז'אנר זה נהיה מרכזי בסרטי האימה הפופולאריים והשוליים כאחד, וסרטיו הראשונים של פיטר ג'קסון, לפני שהתחיל לעשות קריירה רווחית מטולקין, היו סרטי ספלאטר משובחים. במאי הסרט, הרשל לואיס, אמר עליו שהוא "כמו השירים של וולט ויטמן: הוא לא מוצלח, אבל הוא הראשון מסוגו". בספטמבר האחרון הלך לואיס לעולמו, והשאיר אחריו מורשת מפוארת, שתקוותי היא שתאריך ימים כמו הפירמידה של גיזה.
עד כה נראה שהמומיות שלטו בעיקר בסרטים שוליים, או בסרטים "נמוכים". אבל בין קורפוס הסרטים האמריקאיים נמצא דווקא סרט צרפתי דובר אנגלית אחד ששם במרכזו את מצרים המאגית והמומיה, "הדייר", שביים רומן פולנסקי, ואף משחק בו בתפקיד ראשי. סרט זה הוא חלק מטרילוגיית סרטי "האימה האורבנית" של פולנסקי, שמתארים את החיים בבניין רב-דירות בעיר כחוויה פרנואידית, מאיימת, קיצונית והרת-גורל. בסרט הזה דייר שוכר דירה שלפני-כן הושכרה לחובבת-אגיפטולוגיה שהתאבדה בקפיצה מהחלון של אותה הדירה. לאט-לאט הוא מתחיל לגלות שהדירה והבניין אינם תמימים כמו שחשב. הוא מתחיל למצוא תמונות ממצרים העתיקה, הירוגליפים על הקירות ואף רואה מומיה לנגד עיניו (או שמא?). בסרט זה הזהות המינית והמגדרית של המומיה היא עניין מורכב, כזה שעדיף לדון בו יותר מאשר לקבוע מה הוא. אבל מצרים נשארה אותה ארץ מאגית, המראה המהופכת של המערב.
סדרת סרטי "המומיה" החדשה, זאת משנת 1999 בכיכובה של ברנדון פרייז'ר ושהבמאי הראשון שלה הוא סטיבן סאמרס, אמנם יוצרת דמות של מומיה-אישה, אבל באותה המתכונת של הסרט עליו הוא מבוסס משנת 1932. אבל כסרט שנעשה בשנת 1999, לקראת המילניום, הוא דווקא כן משלב מוטיבים תנ"כיים של עבדות ישראל המיתית ועשרת מכות מצרים, זאת על רקע התחושה האפוקליפטית שליוותה את הגיע המילניום. סרט זה משלב יותר "אינדיאנה-ג'ונסיות" מאשר הסרט המקורי, אבל דואג לשמור על המיסטיקה המאגית של מצרים העתיקה גם הוא. למעשה, נאמר בסרט, על-ידי דמותו של בני, משפט אחד שהוא ציטוט מהסרט המקורי. אני אשאיר לכן ולכם את העונג בצפייה בשני הסרטים ושימת-לב למשפט החוזר על עצמו, ויצירת ההקשר בינו לבין הייצוג המיסטי-מאגי של מצרים העתיקה.
את הסרט הזה ראיתי כשהייתי בן עשר. ראיתי אותו בשבוע שבו הוא יצא לאקרנים, ועוד פעמיים בשבוע שלאחר מכן. ככה זה היה בתקופה ההיא, עוד לא היה דבר כזה "לחכות שיגיע לאינטרנט". בקושי היה אינטרנט. אחרי הפעם השלישית ההנאה האדירה מהסרט השאירה אותי עם טעם אדיר לעוד, וביקשתי מאבי שיזמין לי מאתר אמאזון עותק VHS של הסרט המקורי. עד היום יש לי את הקלטת הזו. הסרט מ-1999 היה גם אחד מהסרטים הראשונים שרכשתי לעצמי כשהגיע אלינו הביתה חידוש מדהים: מכשיר ה-DVD. אבל דווקא לא האיכות של הסרט, בקידוד ה-MPEG4 המרהיב, היא שריגשה אותי, אלא העובדה שהסרט הגיע בשני דיסקים: דיסק של הסרט עצמו, שכלל גם פסקול עם הערות הבמאי, ודיסק של תוספות מדהימות: סרטוני "מאחורי הקלעים", טריילרים, ואפילו סצנות שנחתכו בעריכה. כאוצרות מצרים העתיקה לחובב הקולנוע הצעיר. שם שמעתי את הבמאי סאמרס מספר שהוא מאוד התחבר לרעיון של הפקת סרט מומיה חדשה, מכל סרטי המפלצות, כי הוא זכר את פרנקנשטיין כסרט טראגי וסימפטי, ואת דרקולה כסקסי ומגניב, אבל המומיה היתה היחידה שהעלתה בו תחושת אימה אמיתית. סקירה יותר מפורטת על תוכן הסרטים תוכלו לקרוא בכתבה של נתי אקב, שתעלה מחר לאתר.
ועכשיו, בשנת 2017, יוצא לאקרנים סרט מומיה חדש, שמראה שמומיות עדיין יכולות להביא לקולנוע צופים נלהבים. לא רק זאת; הוא נבחר להיות הסרט הראשון בסדרה של סרטי-מפלצות חדשים של חברת Universal, ככל הנראה בתגובה להצלחה של עולם סרטי הקומיקס. והסרט הזה, בהשפעת הפוליטיקה של הזהויות, חוזר לימיו המוקדמים של הקולנוע ושם במרכזו מומיה נשית, ושללא ספק תגרור סביבה דיונים רבים בשאלה "האם זהו ייצוג נשי הולם?". אבל מה לגבי הייצוג של מצרים? נשים רבות יש בארה"ב, אבל מצרים נמצאת במצרים, הרחק באפריקה. האם יש לזה השפעה על הייצוג הקולנועי של מצרים בעידן הפוליטיקה של הזהויות? או שאנחנו נשאר עם אותה מצרים המיסטית-מאגית, זאת שהובנתה כאנטיתזה אוריינטליסטית לתרבות האמריקאית על-מנת לבדל אותה ממנה ובכך להגדיר את עצמה? ובכן, בקרוב תוכלו ללכת לקולנוע ולשפוט בעצמכם. והפרסים....יהיו גדולים.
אלון יודקובסקי
בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה.
גיקסטר מחלקת כרטיסים זוגיים ל'משפחת אדמס 2'?