כשהייתי בן עשר יצא לבתי הקולנוע הסרט "המומיה", שהשאיר בי רושם אדיר. שלוש פעמים ראיתי אותו בבית הקולנוע. יצא לי לראות לפניו כמה סרטי מומיות ברצועות הלילה של ערוץ 4 בכבלים (ואולי גם ברצועת "הצגה שנייה" בערוץ שש?), אבל אף אחד מהם לא הכין אותי לחוויה שלו. המומיה לא הייתה עוד אדם עטוף בבדים שהולך לאיטו, והעלילה לא הייתה מצומצמת לחללים קטנים. זו לא הייתה מומיה מצמררת שרדפה אחר מי שהפריע למנוחת הנצח שלה, אלא הייתה מומיה שלנגד עיני השתנתה ממבעיתה בגופה הרקוב למאיימת בקנה מידה עולמי, מבשרת אפוקליפסה ברוח המילניום. אבל עשרים שנים עברו מאז, וגם הסרט הזה, גם אם לא נקבר בחולות, נהיה לנוסטלגיה מהנה. הגיע הזמן לקחת את המומיה צעד אחד קדימה, ואת המושכות נטלו אולפני יוניברסל.
בסרט "המומיה" החדש, אשר מודע לקיומו של סרט המומיה הקודם ומתייחס אליו ברמיזות, טום קרוז מחליף את ברנדן פרייז'ר כהרפתקן התורן, וסופיה בוטלה מחליפה את ארנולד ווסלו בתפקיד המומיה התורנית, בהתאמה לגל הפמיניזם שהוליווד לוקחת בו חלק (או מנצלת, תלוי את מי שואלים). וגם כאן אנו נתקלים במומיה המפלצתית שנטמנה בחולות, הרחק מעיני העולם. וכמו שפרויד לימד אותנו, כל התכנים המיניים והאלימים שהודחקו אל הלא-מודע עתידים לעלות מחדש אל פני השטח, בין אם בצורה נוירוטית ובין אם בצורה פסיכוטית בה האיד משתלט.
עד כאן עלילת הסרט נשארת קונבנציונלית, במובן הטוב של המילה. חולות, מטוסים, קטעי אקשן מרהיבים ומרדפי מכוניות. אבל הסרט כן מנסה לבדל את עצמו מסרטי מומיה מוקדמים יותר ולהתאים את עצמו לתקופה בה אנו חיים, בין היתר גם עם הרמזים פוליטיים וקשרים לאירועים עכשוויים, אבל גם בשדרוג פשוט של קווי עלילה. אל תצפו ליצירתיות מטלטלת עולמות ובשינוי בכיוון של תת-תת-הז'אנר של סרטי מומיה, אבל כן זכיתי לראות סצנות יצירתיות שנתנו לסרט צבעים וניחוחות חדשים. זאת עדיין הוליווד, כן? עדיין אם קוברים משהו הוא ייחשף, אם מישהו מתחבא הוא יתגלה, ומנעולים סופם להיפתח. ועדיין, בתוך סבך הקונבנציות, הופתעתי ונהניתי. יכול להיות שגם כי לא ציפיתי ליותר מדי, וקיבלתי את מידת ההנאה לה קיוויתי. העלילה עושה את שלה, ולא יותר מזה, ואני סבבה עם זה.
אבל בסופו של דבר מה שקיבלתי היה חוויה ויזואלית. אין מה לעשות, אפוסים הם אפוסים, אפקטים הם אפקטים, והסרט מדגים את מה שהוליווד מסוגלת לו כשהיא מקבלת תקציב אדיר. העיצוב של המומיות פשוט ולא מתיימר אבל עדיין עושה את העבודה בקו שבין מבעית ומגעיל, כשהוא מצליח שלא ממש להקצין באף צד שלהם. סצינות הפעולה מתואמות היטב ומראות שהיוצרים ידעו מתי צריך להשתמש צריך להשתמש באפקטים ממוחשבים ומתי באפקטים פרקטיקליים. בשביל לצלם מומיה ישתמשו במחשב; בשביל לצלם את הדמויות במטוס שמתרסק, יכניסו את השחקנים למטוס ויפילו אותו. גם בגזרת הנופים המדבריים והמוזיאוניות של הסרט, שמציג בפני הצופה את קסמי מצרים המרוחקים (שעליהם כתבתי בטור הקודם), הסרט עושה את העבודה במידתיות וביעילות. ודווקא בחוויה הויזואלית קיוויתי לקבל כמה ג'אמפ-סקארים טובים, אבל לצערי זה לא קרה. היו כמה ניסיונות טובים, אבל הם נשארו צפויים מדי, משכפלים ג'אמפ-סקארים שכבר ראינו פעמים אין-ספור, ככה שכבר כשמתחילה תחושת הרוגע המותחת כבר אפשר להבין שהיא תופר באמצעות אי-אלו "Things-that-go-bump-in-the-dark".
וכמו בכל סרט אימה טוב שמפגין מודעות עצמית, אי אפשר שלא להתייחס להומור. חלק מהכיף של הסרט היה כשלתוך הסצינות המאיימות והמפחידות ביותר, שבסופו של דבר לא משנה כמה הן מאיימות ומפחידות ועתירות-תקציב הן עדיין יהיו מומיה שנלחמת באנשים שזה פשוט אדיר, שולב הומור באופן טבעי, זורם ולא מאולץ רוב הזמן (חוץ ממשפט שוורצנגרי אחד מתסכל במיוחד). חוץ מזה הסרט נשאר בעיקר חוויה ויזואלית. אני לא חושב שאם היו שמים Mute על רוב-רובם של הדיאלוגים ההנאה שלי מהסרט הייתה נפגמת. מספיק לי לראות את טום קרוז מדבר עם בחורה בלונדינית כדי להבין שהסרט ינסה להראות כמה שהטרוסקסואליות חשובה כדי לנצח את כוחות הרשע. אני לא צריך לשמוע את המילים שנאמרות בשביל להבין את זה. ויותר מזה, אני חושב שאולי לוותר על הכתוביות בזמן שהם מדברים במצרים עתיקה היה מוסיף אלמנט מפחיד.
את הסרט ראיתי ביס פלאנט בראשון לציון, באולם ה-IMAX, בתלת מימד. ואני יודע שהרבה מתייחסים לתלת כאל גימיק מיותר, אבל מבחינתי זה נכון גם לגבי אטרקציה של לונג שוט של מצרים העתיקה. אז אם כבר, אז למה לא בתלת מימד? וכל העסק הזה נעשה בטקט. כלומר, עם עודפות מטורפת, כן? אבל בתוך העודפות הזאת הפיזור של התלת היה להרגשתי מאוד נכון. בתחילת הסרט היו הרבה צילומים שבהם התלת-מימדיות היתה מודגשת במיוחד, ככה שבהמשך הסרט, כשהתלת ימותן, הוא ירגיש יותר נינוח וטבעי. זה הוסיף מאוד לחוויית הצפייה שלי, אבל אני לא חושב שזה הכרחי. אפילו לא הרגשתי פגיעה באיכות התמונה או כאב ראש. אולי סוף סוף אחרי מאה שנים הם מתחילים לעשות את זה כמו שצריך.
אז מה בשורה התחתונה? לחובבי הז'אנר הייתי ממליץ לראות אותו. הוא קצבי, כיפי ומרענן, מרגיש כמו רכבת הרים של שעתיים ומשאיר טעם של עוד, שכמו שסיפר לי חברי בוריס (תודה בוריס!) הולך להתרחב לסדרת סרטים שמקפיצה למאה ה-21 את סרטי המפלצות הקלאסיים של יוניברסל. אני לא יודע אם "הרגשתי שוב כמו אותו ילד בן 10 שראה את הסרט המומיה", אבל עשרים שנים אחרי זה כן זכיתי לחוויית מומיה חדשה ומהנה. צאו וצפו!
אלון יודקובסקי
בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה.
שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות מגיע לקולנוע וגיקסטר מפנקים!