דין ראה לראשונה את סרט מלחמת הכוכבים הראשון ("תקווה חדשה", לא "אימת הפאנטום" חס וחלילה אז חכו עם הדיווח לרשויות הרווחה) בגיל 3, כשמיד לאחר מכן המשכנו לסרטים הבאים בטרילוגיה המקורית, בגרסאות הכי קרובות למקוריות שמצאתי (חפשו בגוגל silver screen edition למשל). למרות שהתאכזבתי שהוא ללא ממש קלט את אחד הטוויסטים הגדולים בקולנוע, אהבתי לגלות שהוא די נהנה מהסרטים עליהם גדלתי, אף על פי שהוא לא ממש מבין מילה. סאגת מלחמת הכוכבים היא כנראה יותר גדולה מעוד עלילה שצריך להבין, מעוד סרט חלל מוזר או מעוד סרט ילדים ריקני.
לאחר מכן כמובן הגיעו הצעצועים, הלגו, התחפושות, הספרים, הקומיקסים, סרט חדש לגמרי (״הכח מתעורר״, אותו הוא לא הספיק לראות בקולנוע), סרט צדדי ("רוג אחת", אליו לקחתי אותו לבוש כסטורם טרופר) ועכשיו עוד סרט ("אחרוני הג'דיי" , אליו עוד נגיע). מסורת חדשה שמסתדרת יופי עם העובדה שיש לו יום הולדת בדצמבר, ממש סביב הקרנת הבכורה של כל סרט מלחמת הכוכבים חדש בעידן הקרוב.
את "אחרוני הג'דיי" , כמו את "הכח מתעורר", ראיתי שלוש פעמים בקולנוע, כשאני משתדל שכל פעם תהיה שונה. השנה ראיתי את הסרט בגרסת iMAX תלת מימד, גרסת 4DX עליה נדבר כאן, וגרסת דו-מימד ״רגילה״, בסדר הזה. כל צפייה מיוחדת בפני עצמה - הראשונה בהקרנת טרום בכורה סגורה, האחרונה עם אשתי באירוע נדיר בו התפנינו לסרט בשישי בצהריים בלי הילדים. אבל ההקרנה המיוחדת ביותר, בטח כבר ניחשתם, היתה בגרסת ה4DX עם דין, שבוע לפני יום הולדת 6 ובדיוק ביום ההולדת העברי שלו.
כמובן שהייתי לוקח אותו לסרט בכל מקרה, לבוש באותה תחפושת קיילו רן, אבל לא בטוח שהייתי חושב על הקרנת 4DX אם לא הייתי מקבל ברוב אדיבות הזמנה להקרנה מיוחדת, סתם ככה ביום חול בצהרי ערב נר ראשון של חנוכה. אז לקחתי יום חופש, הברזתי את דין מהגן, שמנו תחפושת על דין וכמה דמויות בכיסים ויצאנו ליס פלאנט בראשון לציון (קולנוע הבית שלנו, בעיקר כי הבית שלנו 5 ק״מ משם).
עכשיו, אני חייב להודות, אחרי שראיתי את הטרום בכורה באיימקס וכ״ו, דבר לא יכול להשתוות לזה (טוב נו, חוץ מאיימקס אמיתי וענק בארצות הניכר). מצד שני העובדה שהסרט הומר לתלת מימד בדיעבד לא גרמה לגרסת הדו-מימד להיות הרבה יותר גרועה, מלבד גודל המסך. לכן גרסת ה4DX על הנייר נמצאת בעמדת נחיתות לשניהם - תלת מימד לא איימקסי (ולכן חשוך יותר בצורה ניכרת) על מסך בגודל ״רגיל״, הרע בכל העולמות.
תמיד היתה לי חיבה לרומנטיזציה של טכנולוגית הקולנוע. אני מעריך באותה מידה את אלה שמתעקשים להמשיך לצלם אנלוגית ואת אלה שהפכו דיגיטליים. אבל בסופו של דבר אנו צופים בסרטים בקולנוע באותה צורה פחות או יותר כמאה שנים, זאת למרות נסיונות כגון מהפכות תלת מימד לאורך השנים ונסיונות נועזים נוספים שהצליחו יותר כמו קול, צבע וסינמסקופ, אך גם אלה בסופו של דבר לא לקחו אותנו הרבה יותר רחוק מרכבת נכנסת לתחנה.
בגלל החיבה שלי לקולנוע מכל סוג, אני הייתי זה מבין חבריי שלא פסל אוטומטית את המעבר לדיגיטלי, תלת מימד, 48 פריימים לשנייה ושאר גימיקים. כך גם במקרה של 4DX. הנחיתות שציינתי היא אמנם עובדה בלתי ניתנת לערעור, אך זה רק הרע בכל העולמות אם אתה מקבע את עצמך לעולמות שאתה רגיל אליהם. ותאמינו לי של-4DX אתם לא רגילים. השם אולי מטומטם (אני לא אוהב שמשתמשים במושגים כמו ארבע מימדי כלאחר יד), הגימיקים אולי לרוב מטופשים, החוויה האור-קולית אולי נפגמת אבל לכל הרוחות כמה שזה כיף.
כיף כמו לקבל ורטיגו קל כשהמצלמה נוטה מטה לאחר כותרות הפתיחה האלמותיות, כיף כמו לקבל מכה בגב כשהגיבור האהוב שלך מופל לרצפה, כיף כמו מכת אויר כשיריית לייזר עוברת לך ליד האוזן. טוב נו, אולי זה לא נשמע כיף כשקוראים את זה על הנייר, אבל זה בדיוק מה שזה - כיף ילדותי לונה-פארקי שלרוב מכניס אותך לסרט, ורק לפעמים גורם לך להוריד את המשקפיים ולנקות את השפריץ מים שקיבלת הרגע לפרצוף.
וזה בעיקר כיף כמו לראות את הבן שלך על קצה הכסא עם פה פעור וחיוך מטומטם על הפרצוף כל פעם שהאקס ווינג מזיז לו את הכסא בחדות הצידה או שעשן אמיתי מיתמר לו מול העיניים מיד לאחר עוד פיצוץ מלווה בהבזקים מסנוורים.
זו היתה חווית ה4DX השנייה שלי. הראשונה היתה בהקרנה מחודשת של אווטאר, כמה שנים אחרי שראינו אותו במקור בקולנוע. הספקתי לשכוח את הפעם הראשונה כשנכנסתי להקרנה האחרונה, אך מיד נזכרתי ביתרונות ובחסרונות. היתרון הכי גדול, שלטעמי הוא גם הסיבה העיקרית לנסות את החוויה הזו, הוא הכסא. כסא גדול ונוח שפתאום מעיף אותך לכל הכיוונים בהתאם למוקרן על המסך ובמקרה הצורך גם דופק לך כמה מכות הגונות בגב. אותו כסא גם יזרוק פרצי אוויר כשירייה תחלוף ליד או כל תירוץ אחר שלרוב גם יביא הבזקי אור מרשימים באולם שבהחלט הוסיפו לתמונה הכוללת.
לצערי, שאר האפקטים הרבה פחות מרשימים ולפעמים פשוט מפריעים. אחד מהם הוא הריח. כן, לפעמים פתאום יעמוד ריח מתוק באויר מסיבה שלא מובנת לי. זה אולי עבד בעולם הצבעוני של אווטאר אבל היה די תלוש מהמציאות כאן. העשן שהיתמר למרגלות המסך גם לא היה מרשים מספיק למרות שכן התאים לתסריט ושפריץ המים הבודד אמנם הפתיע ובמקום, אבל תלש אותי לגמרי מהסרט כי הצליח לגרום לי להוריד ולנקות את שלושת זוגות המשקפיים שלנו (ראייה שלי ותלת המימד של שנינו).
כל זה מוביל אותי למסקנה שייתכן ו-4DX יתאים לשני סוגים של צופים מאוד מסויימים. סוג אחד שבא לסרט לבידור נטו, ממש כמו למתקן לונה פארק של שעתיים, רק עם עלילה הגיונית (לרוב). סוג שני הוא דווקא חובב הקולנוע, שרוצה להעריך ולחוות סרטים בצורה שונה, אבל רק אם זה בנוסף ולא במקום החוויה המקורית ככל האפשר (כפי שהתכוון יוצר הסרט). כלומר קהל היעד הוא צופה שמוכן לאהוב סרט מספיק כדי לראות אותו פעמיים או צופה שמוכן להיות אדיש כמעט לחלוטין לסרט עצמו רק כדי להנות מהאקשן.
אז האם אני ממליץ על ה-4DX ככלל? אם אתם מבקרים הרבה בקולנוע ורוצים לגוון מדי פעם את חוויית הצפייה בסרטי אקשן על ידי כסא זז, אורות בוהקים ושאר אפקטים ״רב-מימדיים״ אז זו ההקרנה בשבילכם. אם אהבתם סרט מספיק כדי לחשוב לצפות בו פעם שנייה אז בהחלט כדאי לכם לשקול את החווייה הזו, שאולי לא תוכלו לחוות יותר אז למה לא. ואל תזלזלו ב״למה לא״, אני בטוח שלא מעט מילדי סוף שנות ה70 מתחרטים שלא אמרו ״למה לא״ לסרט המקורי, לפני שלוקאס הוסיף להם דינוזאורים מגוחכים ברקע.
ואנחנו? הוספנו עוד נדבך לסאגה שנקראת מלחמת הכוכבים במשפחתנו. סאגה שהיא חוויה, הוויה ודמיון שמלווה גם את הקטן והתמים שבילדים וגם את הציניקן שבמבוגרים.
ההקרנה היתה באדיבות yes PLANET, המפעילה הבלעדית של טכנולוגית 4DX בישראל (מבית קונצרן CJ הדרום קוריאני). אנחנו היינו באולם בראשון לציון, הראשון שהופעל בישראל, אך כעת יש אולמות דומים ביס פלאנט חיפה, ירושלים ובאר שבע.