שימו לב: כתבה זו מכילה ספויילרים לפרק זה
איזה כיף זה לבוא בלי ציפיות לסדרת קומיקס חדשה, נכון? אני אישית מעולם לא קראתי את הקומיקס “AKA Jessica Jones”, ניסיתי להימנע מלקרוא מידע על הדמויות, לא צפיתי בטריילרים הארוכים, כלום. אז אני אמור לבוא חסר התלהבות לחלוטין כלפי ״ג׳סיקה ג׳ונס״, לא? אז זהו, שממש לא הצלחתי לעצור את ההתלהבות שלי בחודשים האחרונים. כשהכריזו על התוכנית, אמרתי מילא, דמות חדשה שאני לא מכיר, לא מעניין במיוחד אבל אני אצפה בזה כי בכל זאת, זה Marvel וNetflix. אבל אז התחילו ההכרזות על הסגנון ועל האווירה של התוכנית, ובעיקר הגיעו ההכרזות על הקאסט: כריסטין ריטר (״הביץ׳ מדירה 23״, ״שובר שורות״ ואפילו ״בנות גילמור״) ודיוויד טנט (״דוקטור הו״). איך אפשר להמנע מלהתלהב? ועכשיו, זה סופסוף כאן. ואחרי ״דרדוויל״ המופתית, יש לג׳סיקה ג׳ונס נעליים גדולות למלא.
קודם כל אי אפשר להשאר אדיש לפתיח. איזה יופי של פתיח. צבעים כל כך נעימים ויפים, ציורים מדהימים שיוצרים אווירה נעימה ועם זאת אפלה לחלוטין ומוזיקה שפשוט תופרת את הכל לפתיח מושלם. כבר נותן לי תחושה שאני נכנס לתוכנית טובה.
כבר בדקות הראשונות של הפרק אנחנו מבינים שאנחנו כבר לא בעולם המצחיקול של Marvel. אם דרדוויל הייתה ״אפלה״ מהרגיל, אז על פי הפרק הראשון, ג׳סיקה ג׳ונס היא ״חשוכה״ כמעט לגמרי. האווירה אפלה, קודרת, מלחיצה, סקסית (לא בצורה מפתה) ומפחידה. מי שמצפה פה לFeel Good כמו ״אנטמן״ או ״הנוקמים״ יגלה ש״ג׳סיקה ג׳ונס״ קצת יותר קרובה ל״משחקי הכס״ מאשר לכל דבר אחר שMarvel עשו עד כה. יש לנו כאן עירום, סקס, לסביזם, אלימות והרבה מאוד אווירה מטרידה. בואו נסכם שPG זה לא. אבל עדיין ברוח Marvel יש כאן לא מעט One Liners משעשעים ודמויות מוזרות.
אנחנו מכירים לראשונה את ג׳סיקה ג׳ונס, חוקרת פרטית ביום ובלילה, ושתיינית סרקסטית ביום ובלילה. ג׳סיקה מקבלת במשרדה המאוד (מאוד) צנוע זוג הורים, אשר מחפשים את ביתם, הופ, וג׳סיקה מנסה להתחקות אחרי עקבות הבת שנעלמה עם גבר מסתורי.
לאורך כל הפרק אנחנו ממש צוללים אל תוך התת-מודע של ג׳סיקה, שמאיים להתפרץ בכל רגע. ספק פלאשבקים ספק התקפי חרדה תוקפים את הגיבורה הראשית שלנו לאורך כל הפרק (בעריכה מושלמת). נדירות הסדרות שבאמת מצליחות להכניס את הצופה לתוך הראש של הגיבור שלהן, והסדרה הזאת עושה זאת בצורה נפלאה. הפלאשים האלה לרוב מלווים בדמות של גבר שמדי פעם לוחש לה מילים, ומדי פעם מלקק לה את הפרצוף. אתם יודעים איך זה זכרונות.
כל שברירי הזכרונות האלה מזדקקים לכדי זכרון רציף אחד במסעדה אליה מגיעה ג׳ונס כחלק מהחקירה שלה, בה היא משחזרת סצנה בה היא ישבה באותו מקום והזמינה את אותה מנה כמו הופ, הנערה שהיא מחפשת. באותו רגע ג׳סיקה מבינה שהגבר אשר חטף את הופ, הוא אותו גבר אשר פגע בה בעבר, ואותו גבר שגם שלח את הורי הילדה אליה. ג׳סיקה, אשר איננה מוכנה להתמודד עם טראומות העבר, צריכה להחליט האם היא בורחת, או הולכת להציל את הופ מהמקום בו היא יודעת בוודאות שהיא נמצאת. הפתעה! היא בוחרת להציל את הנערה! שוק מוחלט, אני יודע.
מה שכן תפס אותי לא מוכן הוא הסצנה בה ג׳סיקה מנסה לגרור את הופ מחדר המלון בו היא נמצאת, והופ מתנגדת לה בכל כוחה. זו אחת הסצנות המטרידות ביותר שאני זוכר בעת האחרונה. היא אנושית, אמיתית, מפחידה ופשוט לא נעימה לצפיה. או במילים אחרות, החומר ממנו אני הכי אוהב שמכינים טלוויזיה.
ולבסוף, אחרי שחשבנו שהגענו אל הקתרזיס המיוחל, הופ רוצחת את שני הוריה תחת מה שנראה כמו השפעה חיצונית ומיד לאחר מכן פורצת בצרחות אימה. מטריד כבר אמרנו?
הסגנון של הפרק הראשון לפחות הוא מאוד מעניין. הוא שואב המון השראה מז׳אנר הפילם נואר: יש לנו סיפור בלשי שהגיבור שלו שתוי, כועס, ואלים. יש אפילו וויס אובר! אבל יש רק פרט אחד שונה ומאוד בולט: הגיבור שלנו הוא גיבורה. זה לא שלא ראינו גיבורות ראשיות בעבר (וגם כשכן, לא מספיק), אבל זאת קריאת תיגר נשית אמיתית על ז׳אנר שנשלט על ידי כוכבים גבריים. תחשבו על זה, אין הרבה סרטים בסגנון פילם נואר עם גיבורה נשית אמיתית. לא רק מתבצעת פה החלפה של הגיבור בגיבורה, אלא מדובר גם באישה שלא רואים הרבה פעמים בטלוויזיה: היא לא שטוחה או קלישאתית. ג׳סיקה משחקת על הקלישאות של הגיבורים הגבריים השיכורים והפגומים. אם הדמות הגברית צריכה לחכות עד לסוף הסרט כדי להשיג את הבחורה שהיא חושקת בה, ג׳סיקה משיגה את מושא תשוקתה תוך כמה רגעים בודדים, רק כדי לגלות שהיא כל כך לא נהנית מהאקט איתו שהיא מיד בורחת ממנו ומקיאה את נשמתה ברחוב מרוב שהיא שונאת את עצמה. יש כאן היפוך מעניין ולא שגרתי שמשחק על כל כך הרבה רבדים ובסופו של דבר, ובסופו של הפרק, נותן לנו את סיפור הבנייה של ג׳סיקה מאישה תחת שליטה לאישה בשליטה.
מאוד מעניין לראות שההתנהגות המוגזמת של ג׳סיקה נובעת מפוסט טראומה אמיתית. משהו שהיא באמת מנסה להתמודד איתו, ונכשלת לרוב. בניגוד להרבה סדרות, המצב כאן מעניין, מורכב ומסקרן, אבל הצופה לא מקבל את כל התשובות אליו בשניה באיזו סצנת אקספוזיציה מהירה. אנחנו לא מבינים מיד מהן ההזיות של ג׳סיקה (והיא בוודאי לא תסביר לנו אותן), אנחנו לא יודעים מיד למה כל הפרק היא מדקלמת שמות רחובות, אנחנו לא יודעים למה היא מתנהגת בצורה שהיא מתנהגת והכי גרוע: אנחנו לא יודעים למה יש לה כוחות על. כמעט לכל השאלות האלה קיבלנו את רוב התשובות בצורה לא מאולצת, ובכל זאת נשאר הרבה מאוד מסתורין. בעיקר סביב דמותו של קילגרייב, אותו גבר מסתורי שרודף את ג׳סיקה ומאיים לחזור לחייה. ובכל זאת הוא נוכח. הוא נוכח כמעט בכל סצנה. הוא הצל שרודף את הגיבורה הראשית שלנו ולא נותן לה מנוח, הוא הסיבה שהיא רוצה לברוח, הוא הסיבה שהיא שותה, הוא הסיבה שיש לה סיוטים. הוא הסיבה לכל מה שאנחנו רואים. וכל זה עם זמן מסך מצטבר של אולי 5 שניות. כמה עוד סדרות אתם מכירים שיודעות לתת את האפקט הזה? לא הרבה. וזה אומר המון על היכולת של התוכנית לעשות את הדבר הבסיסי ביותר בטלוויזיה, לספר סיפור.
השורה התחתונה
הפרק הראשון של ״ג׳סיקה ג׳ונס״ הוא יריית פתיחה למה שנראה כמו ידידות מופלאה. עם דמות נשית מורכבת ומעניינת, רשע מסקרן שנמצא כל הזמן ברקע למרות שהוא לא מופיע כלל, וכל זה בליווי עריכה מדהימה, צילום מרהיב ובימוי מצוין, יש לנו כאן רומן חדש עם סדרה חדשה. למרות שבאתי עם הרבה יותר מדי ציפיות לסדרה הזאת, שום דבר לא הכין אותי לרמה הזאת.
עידן בן טובים
בן 27. סטודנט ללימודי טלוויזיה. נולד עם ג׳ויסטיק ביד. יש לו הרבה יותר מדי גאדגטים והרבה פחות מדי זמן פנוי. פעם ניסה להשתמש במשך שנה במכשיר אנדרואיד וחזר בכדי לספר.חובב רסלינג מושבע ובעל פטיש לא מוסבר לביצוע קליברציות למכשירים אלקטרונים. מנחה את פודקאסט הרסלינג המוביל בישראל: ״האוס שואו״
האם העונה החדשה של Stranger Things מצליחה לשמר את הרוח הכיפית ואת הדמויות המעולות? ביקורת **כוללת ספויילרים** לעונה השלישית.