תור הזהב של הקומיקס, וסרטי המדע הבדיוני והפנטזיה הביא איתו המון הגשמת חלומות עבור הגיקים שבינינו, הוליווד הזדרזה לחתום על כל פרנצ'ייז גיקי תחת כל עץ רענן, ליצור ייקומים שלמים חוצי מדיומים ולתכנן סרטים עד 2020. צרפו לזה התפתחות טכנולוגית של תלת מימד מתפוצץ, מסכי IMAX ענקיים. וקיבלתם שרשרת של שוברי קופות.
אך לעיתים נדמה שמשהו קטן נשאר מאחור, הקסם והמסתורין של הקולנוע הקלאסי. קולנוע אמיתי שגורם לך לשבת על קצה הכיסא, לפעור את הפה בתדהמה, לכסות את העיניים ולהציץ מבעד לאצבעות. חוויה קולנועית אמיתית, כמו פעם, שהגיבורים הצילו את העולם מבני אדם מרושעים, (בדרך כלל אחד) ולא מרובוטים,חייזרים, או סתם מחשב שצריך לעשות לו reboot. הרבה לפני שהיה ייקום סינמטי של מארבל, והרבה הרבה לפני סרטים אפיים גדולים אחרים, היה את ג'יימס בונד.
סרטי ג'יימס בונד בסביבה משנות ה-60, כבר יותר מ50 שנה. אולי סדרת הסרטים הארוכה ביותר בהיסטוריה. עם סרטים טובים יותר, טובים פחות, אבל קלאסיים תמיד. כל כך קלאסיים, שעדיין לפני כל סרט חדש שיוצא, משדרים את כל הסרטים "מהתחלה" בערוצי הסרטים והם אף פעם לא מתיישנים. "ספקטר" הוא הסרט ה-24.
"ספקטר" מצטיין בלהביא את בונד חזרה למה שהוא היה, איפשהוא שם בשנות השישים והשבעים העליזות. יש כמעט חדווה מחודשת בדמותו של בונד על המסך, כאילו סיום Skyfall, נתן לו תמריץ מחודש להתמסר חזרה לתפקיד המרגל השרמנטי, אך עדיין לא לזרועותיה הבירוקרטיות של הוד מלכותה. כאן טמון ההבדל בקדנציה של קרייג מול קודמיו בתפקיד. בעוד קודמיו הכריזו על כל צעד שעל ומיטה על מסירותם להוד מעלתה, כאן בונד מנצל את ההכשרה שלו ואת המערכת ממנה הוא מגיע לטובתו האישית, על הדרך הוא חותר לחיסול אירגון רשע בינלאומי. למראית עין הסיפור אותו סיפור, אך התמצית הבונדית, מרגל בסוכנות ביון סודית, עבור הוד מלכותה מתעמם ונשאר בעיקר בזיכרון של הצופה. בעולם של אינטרסים פוליטיים וכלכליים, גם בונד המזוהה ביותר עם נאמנות לסוכנות הביון הבריטית מתמוגג אי שם בלוקיישנים המרהיבים של הסרט.
אז מה הפעם?
ארגון סודי בשם "ספקטר" הינו ארגון-על היוצר כאוס ואיבה ברחבי העולם. הוא דוחק את העולם לתוך יצירת ארגון ביון-על החולק את המידע שלו על פני יבשות עבור כביכול מטרה אחת. להגן על העולם מפני איומי טרור.
הממשל הבריטי לוחץ על מחלקת 00 להחזיר את האקדח הישן לארון. בעיני הממשל המחלקה מיושנת, והממשל מסונוור מהאפשרויות שמציעה עולם הרשת האינטרנטי. מזל"טים, לווינים, האיש הבודד בין הצללים כבר לא רלוונטי, הוא זקן, ועייף, שייך לעולם שעבר זמנו. קומץ של אנשים עם רישיון להרוג לא יכולים למנוע אסונות בעידן הטכנולוגי, ועל העולם להתאחד לסוכנות ביון עילית כדי להגן עליו. בונד, כפליט של עולם שנחשב ארכאי, עולם נשכח של מרגלים סמויים הנעים בין הצללים, בונד לא מציל לא רק את עצמו, אלא את החיוניות של מחלקת 00 כולה.
לא תראו כאן יותר מדי טכנולוגיה, טלפונים משוכללים, או סמארטפונים, זה לא מה שמניע את הסרט. זה גם בקושי קיים. הסרט מתבסס על דמותו של בונד, על איך שבונד זכור ע"י הצופים, אחרי יותר מ40 שנה של גלגולים. כמעט ולא צריך להציג את הדמות, כולם מכירים אותה. המרגל הגדול מכל הזמנים דוחף את הסרט, הוא הכוח שמניע את העלילה.
"ספקטר" ייחשב כרומנטי יותר מסרטי בונד אחרים, סיפור אהבה בינו לבין מדליין, (המגולמת ע"י לאה סודו הצרפתייה) עומד במרכז הסרט.והופך את הסרט הזה לאישי יותר עבור בונד. בונד מונע בסיפור מהנשים בחייו, והוא מוצא את עצמו במסע נקמה אישי יותר מסרטים קודמים. כאן טמון השינוי בדמותו של בונד הוא מרוכך יותר, רגיש יותר, יותר פגיע, ספקטר הוא סיפור גאולה עצמי עבור בונד, מקורותיה של הדמות, וזה מכניס בה הרבה יותר עומק, ולנו הבנה גדולה יותר על 007.
בונד בעברו הוא התגלמות המיזוגניות, משתמש בנשים לצרכיו, מפעיל אותן כרצונו רק כדי להוביל אותן למותן, או לזנוח אותן לאנחות. מלבד מקרים בודדים, הנשים של בונד לא עוברות מסרט לסרט. הן נעלמות, ומעולם לא מוסבר מה עלה בגורלן מעבר לסרט, דבר המגביר את היותן כלי נוצץ וחד פעמי.
במחשבה לאחור על סרטי בונד קודמים, הם כנראה צודקים, ואני תוהה עם השנים השפיעו גם על החלק הזה של דמותו של בונד. ואפשרו תיקון מסוים בגלגול של קרייג. למרות שעדיין הוא "מכניע" נשים בהנד עפעף רק בעצם נוכחותו, ומשתמש בהן כדי להוציא מידע, נראה שהוא עדין יותר בעשותו זאת, ומנסה להגן עליהן גם לאחר שסיים את ענייניו, ובעידן של מודעות פמניסטית גדולה יותר, גם בין גברים וגם בין נשים, זה בהחלט מחליק יותר טוב בגרון.
הסרט מחזיק את עצמו באותה נקודה נצחית בקולנוע.רגע לפני פריצת המדיות החברתיות,הפייסבוק, שעוד הטכנולוגיה הייתה משהו עילי, מסתורי, חדש, מרתק, ולא שכפולים של אותם גאדג'טים שוב ושוב.
המעט גאדג'טים המוצגים בסרט הם שכלולים של גאדג'טים קודמים, עם קריצה קטנה לסרטי עבר זה הופך את הסרט תלוש מההווה, באותה מידה העלילה יכלה להתרחש לפני עשר או עשרים שנה, ואולי זו התכונה החזקה ביותר שלו. וככזה הוא מחמם את הלב. ערים יפיהפיות נפרשות בפנינו, ניו מקסיקו, רומא, ואוסטריה וכמובן לונדון הן רק חלק מהערים המופיעות בסרט. לא תראו כאן טרנדים עכשוויים בתלבושות או באיפור, כמו בונד עצמו, הכל נעשה בקפידה, קלאסי, נקי, על-זמני. חסרי לוגואים פרסומיים שזועקים בסרטים אחרים, הופכים את הסרט לאחיד ומהנה לצפייה בלי שנרגיש שנדחפת לנו פרסומת של פפסי לגרון.
(מלבד שעון של אומגה, אבל זה בסדר, מותר להם. בכל זאת ג'יימס בונד.)
לעוף לראות- רק כדי להתפעם שוב מקולנוע נשכח, שזור בלוקיישנים מהפנטים, דמות קלאסית אהובה. ולהזכר איך ז'אנר המרגל היה פעם.
שיר הנושא היה יכול להיות הרבה יותר טוב לולא הצווחות מוחצות הביצים של סאם סמית'. הביצוע שלו לשיר הנושא לא עומד בסטנדרטים שאדל הציבה עם Skyfall.
מירי נמנוב היא המפיקה הראשית של גיקסטר, גיקית מדופלמת, אשת QA, ומאמנת חד"כ,
ידועה גם כM בקרב צוות הכותבים של גיקסטר.