כאשר "קריד" הגיע לאקרנים, בשנת 2015, הוא היה הפתעה חיובית. סדרת הסרטים בכיכובו של רוקי בלבואה חטפה מפלה, לפחות ברמה הביקורתית, לאחר "רוקי 5" שיצא ב-1990, ולא הצליחה להתאושש למרות ניסיון החידוש והריענון שהתבטא ב"רוקי בלבואה", הסרט השישי בסדרה. לכן, כאשר "קריד" יצא לפני 3 שנים, הציפיות לא היו גבוהות במיוחד, אך הוא השתיק לא מעט מבקרים וטשטש לא מעט חששות. ראיין קוגלר ("Black Panther"), במאי הסרט הקודם, הביא למסך סרט שמזכיר מאוד את הסרט הראשון בפרנצ'ייז, ואולי הטוב מכולם, אך עם התאמה לתקופה הנוכחית ולגיבור הראשי החדש – אדוניס קריד, הילד שגדל על המיתולוגיה של אביו, אפולו.
כאשר "קריד 2" נפתח, אדוניס נמצא במצב שונה מאשר בסיומו של הסרט הקודם – הוא כבר לא האלמוני שהיה. ההפסד לריקי קונלן בסיומו של הסרט הקודם, לא רק שלא שבר את רוחו, אלא גרם לו לעלות אט אט במעלה עולם האגרוף, עד לזכייה בתואר אלוף העולם במשקל כבד. בנוסף, יחסיו עם ביאנקה ורוקי ממשיכים להשתפר, ביחס ישיר לטיפוסו של אדוניס בסולם ההצלחות. האיום הגדול על רצף הניצחונות הזה, שמתרחש הן בזירה והן מחוצה לה, מגיע בדמותם של ויקטור דראגו ואביו - איוון דראגו, המתאגרף שהרג את אפולו קריד בזירה לפני הרבה שנים, במהלך שהתניע את עלילת "רוקי 4", ובדיעבד גם "קריד".
אם הסרט הראשון ייצג את היציאה, או ניסיון היציאה, של אדוניס מהצל של אביו ומההשפעות האירועים שעברו אליו, ובנוסף את התגבשות ההבנה העצמית שהוא יכול לעמוד כאדם בפני עצמו, ללא ההשוואה הבלתי פוסקת לאפולו, ולהתגבר על השדים שרודפים אותו, הסרט הנוכחי הוא מבחן ההתמודדות של מי שכבר זכה בהכל, ועכשיו צריך להתמודד עם ההצלחה ועם מה שנלווה לה. אבל יותר מהכל הוא מבחן של סיבולת והתמדה, גם עבור הדמויות השונות, אבל בעיקר עבור הצופים, מכיוון שברגעים מסויימים בסרט, צריך המון כוח רצון על מנת לא לקום ולצאת מהאולם באמצע.
"קריד 2" הוא אוסף של קלישאות, הנזרקות בצורה ויזואלית ומילולית ברצף אינסופי שנמשך שעתיים וקצת. הדמויות השונות, בראשן רוקי, נמצאות שם בעיקר כדי להגיד משפטים שאין שום סיכוי שניתן למצוא אותם בשיחות יום-יומיות, בטח לא בתדירות בהם הם מופיעים בסרט. כל משפט נועד לחיזוק המוטיבציה, כל ביטוי הוא מטאפורה עמוסה בחשיבות עצמית, כל פוקוס וכל שוט עם מצלמה מסתובבת נועד לדחוף בכוח לעיניי הצופים את הרגש הנוכחי אותו סטיבן קייפל ג'וניור ("The Land"), במאי הסרט, רוצה שהצופים יחוו. קווי עלילה מסוימים לעיתים מופיעים ללא סיבה, לעיתים ננטשים למרות שהם היו אמורים להיות מהותיים לעלילה ולדמויות, ולפעמים אף חוזרים ללא מטרה. התנהגויות מסוימות של דמויות, והחלטות שונות שהן מקבלות לאורך הסרט, לא מתיישבות עם אופיין אותו למדנו להכיר לאורך הסרטים השונים, ולפעמים אף בצורה קיצונית.
דמותו של אדוניס קריד, המגולמת על ידי מייקל בי ג'ורדן ("Black Panther", "Fantastic Four") אינה מראה שום התקדמות, מבחינת האופי, מאז הסרט הקודם. אדוניס מתחיל כמישהו שהולך וצובר ביטחון, משם עובר לשחצנות אשר מובילה לקצר עם רוקי משום שהאחרון אינו חולק איתו את אותן התחושות, דרך הנפילה הבלתי נמנעת וההכרה שעומדת בפניו עוד דרך ארוכה, ועד ההצלחה שמגיעה בעקבות ההבנה הזו ושינוי ההתנהגות לו היא גרמה. אם זה נשמע מוכר, זוהי בדיוק אותה "התקדמות" עלילתית אותה עבר אדוניס בסרט הראשון.
רוקי ממלא בעיקר את תפקיד המנטור הפולט דברים ברורים מאליהם ושלוקח השראה מוגזמת ממר מיאגי, כאשר הוא מעוניין לתת השראה ומוטיבציה לחניך שלו. ביאנקה, בגילומה של טסה תומפסון ("Thor: Ragnarok", "Westworld") כמעט ולא משאירה חותם בסרט הזה, או במילים אחרות: היא די פרווה. היא לא מהווה את דמות "האישה התומכת בכל מחיר" ולא את "בת הזוג שמשפרת ומשלימה חלקים חלשים ובעיתיים באופיו של הגיבור". התיאור הכי מתאים לתפקידה בסרט הוא "הסחת דעת" ואפילו זה נעשה בצורה פסיבית.
פס הקול, אחד מסימני ההיכר הכי בולטים בפרנצ'ייז, אשר כולל להיטי ענק המוכרים עד היום אפילו עבור אנשים שלא ראו את סרטי רוקי השונים, מאכזב. לא רק שהוא לא נותן את האפקט הרצוי, בעיקר בסצינות בהן חשוב להדגיש עצבות/כעס/התעלות/משבר, באירועים מסוימים בסרט השירים והנעימות השונות רק פוגעים והורסים את חוויית הצפייה. בנוסף, ישנם קטעים בהם נראה כאילו תפקיד הסרט הוא לשמש מקפצה לקריירה מוסיקלית עתידית של טסה תומפסון. בסצינה אחת אפילו נאמר בהדגשה, פעמיים - "יש לה קול נהדר", ובסצינה אחרת...ובכן, היא אחת מהפעמים בהם מבחן כוח הרצון, המוזכר למעלה, היה כמעט בלתי ניתן להתמודדות.
בעקבות הדמיון בין סרטו הראשון של אדוניס קריד לסרטו הראשון רוקי בלבואה, החשש הכי גדול אשר ליווה אותי בכניסה לסרט, היה שהסרט יהיה דומה מידי ל"רוקי 4" בעלילתו. ככל שהסרט הלך והתקדם, חשש זה התפוגג, אך לא מהסיבות הנכונות, מכיוון שהוא פינה את מקומו למשהו אחר חמור בהרבה. במקומו הגיעה התחושה איתה יצאתי, שהסרט מזכיר מאוד דווקא את "רוקי 5", באיכותו. ולמעמד זה הסרט הצליח להגיע אפילו ללא סצינת קרב אלמותית בחניה.
איל אמיר
אוהד ברצלונה, מחשיב את צ'נדלר בינג כמנטור רוחני, חולק יום הולדת עם ברוס וויין, ושורף הרבה יותר מידי זמן על טלוויזיה וקולנוע.
מליפיסנט חוזרת להמשיך את האגדה על הפיה הרעה הכי טובה, או להיפך, בסרט צבעוני ויפה עם מסרים בעיתיים