יש אנשים שלא מספיקה להם תהילת עולם, הם רוצים עוד, רעבים וצמאים להצלחה גם בדברים אחרים. אני מדמיין לעצמי שמאט פארקר וטריי סטון שאחראיים ליצירתה של אחת מסדרות האנימציה המוצלחות ביותר בכל הזמנים (סאות' פארק) הם אנשים מהסוג הזה, אחרת, אין לי שום הסבר מוצלח למה שראיתי לפני כמה שבועות בביקורי האחרון בלונדון.
סטון ופארקר יצרו סדרת טלוויזיה מצחיקה, סאטירית, בחלקים נרחבים כזו שמציעה פרשנות מוצלחת ומשעשעת הרבה יותר על תופעות שונות בתרבות בת ימינו (לאורך יותר מ 20 שנה כבר!). הם עושים זאת מהרבה יוצרים אחרים והם עושים את כל זה על תקציב מינימלי עם זמן הפקה של משהו כמו שבוע לכל פרק. אנחנו ממליצים בחום על הדוקומנטרי על יציאת הסדרה שמפרט את תהליך יצירת הפרקים, זה פשוט מהמם.
אז מה הם עושים בתור הדרן? יוצרים את אחד ממחזות הזמר היותר מצליחים בעשור האחרון, וכמעט ללא ספק המחזמר הכי מצחיק שיצא לי (ואם אתם בלונדון או ניו יורק – שיצא גם לכם) לראות – "ספר המורמונים" או איך שלכולם יותר נוח להגיד גם בארץ, "בוק אוף מורמון".
אקדים ואומר שגם אם אתם לא מחסידי ההומור של פרקר וסטון קיים סיכוי סביר מאוד שתאהבו את המחזמר הזה, בעיקר בגלל כי הוא לא ממש מחזמר "קלאסי" במלוא מובן המילה. יש בו שירים, בהחלט, אבל יש בו גם המון חלקי דיבור ביניהם ובשל ההומור שטבוע במחזה. אותם חלקי דיבור נראים ונשמעים יותר כמו מיני-מערכונים שאתם עשויים לראות בכל תכנית סאטירה בטלוויזיה.
סיפור המחזמר הוא מאוד פשוט, הוא מספר על שני מסיונרים מורמוניים צעירים שמסיימים את לימודיהם ויוצאים להפיץ את הבשורה המורמונית ברחבי העולם. רק שבמקום להגיע למקומות אקזוטיים ונחשקים כמו אורלנדו פלורידה הם נשלחים לכפר נידח באוגנדה, כפר שבו אף אחד מאחיהם המורמוניים שכבר נמצא במקום לא הצליח "להמיר" ולו תושב אחד.
הצעירים פרייס וקאנינגהאם מבינים שניתנה להם משימה חשובה מאוד ושלמרות הקשיים, הם חייבים להצליח בה. אבל מה לעשות שהסביבה בה הם נמצאים עוינת כלפיהם ועוינת בכלל, ולא כל יושבי הכפר רואים את ניסיונות המיסיונריות שלהם בעין יפה. אבל כמה שעלילת המחזמר פשוטה להבנה, כך יתברר לצופים במהרה שיש לו מספר רבדים שנראה כאילו ימשיכו להיות רלוונטיים, לא משנה כמה זמן המחזמר ירוץ ואיפה.
עיקרו של המחזמר הוא בקטילה מוחלטת והגחכה טוטאלית של הדת המורמונית וכנסיית קדושי הימים המאוחרים, של אמונותיהם, שיטותיהם להפצת הדת דרך מיסיונריות חסרת בושה (ותקווה) ושל ההיסטוריה של הדת עצמה. אבל דרך אותה הגחכה אפשר בקלות לראות גם פרשנות יותר רחבה על הדתות כולן באשר הן (נושא שפרקר וסטון עסקו בו לא פעם ולא פעמיים בסאות'פארק) וגם על הרעות החולות שבקנאות דתית באשר היא. וגם על תולעים בשק האשכים, אבל זו כבר בעיה אחרת לגמרי.
המחזמר המקורי עלה לבימות ברודווי במרץ 2011 עם אנדרו ראנלס ("בנות", ועוד כמה וכמה תפקידים קטנים בסרטים,טלוויזיה ואנימציה) וג'וש גאד ("ג'ובס", "פרוזן", "רצח באוריינט אקספרס") בתפקידים הראשיים, והפך בין לילה להצלחה מטורפת, ומאוחר יותר באותה שנה זכה גם ב 9 פרסי טוני. מאז הספיק המחזמר לעלות לבמות בשיקגו, לוס אנג'לס, לונדון, אוסטרליה ואפילו זכה לגרסה נורווגית.
אז נכון, הסיכויים שנזכה ראותו במחוזותינו הם לא גדולים, אבל אם יצא לכם להיות בנקום בו הוא מציג אנחנו יכולים להבטיח לכם שעתיים וקצת של הנאה מוחלטת, מוזיקה כיפית והרבה הומור אנטי-דתי מוצלח.
ונסיים בברכת האסה דיגה איבוואיי.
רשף שייר
נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות
גיקסטר מחלקת כרטיסים זוגיים ל'משפחת אדמס 2'?