בסדר הפרקים בחלק הראשון של כל עונה, בסדרות של DC ו-CW מאז יציאתה של "הפלאש" לאוויר העולם, יש מספר הנחות יסוד: הפרק הראשון מנסה לקשר בין העונה הקודמת לחדשה, השמיני הוא קרוסאובר, התשיעי הוא פרק אמצע העונה שלאחריו מגיעה פגרה ולכן הוא משמש בחצי פרק סיום (מבחינת התוכן, הסיכונים, וההשקעה בו). כאשר הפרק השמיני מנותק, אוטומטית, מעלילת הסדרה, תפקיד הפרק השביעי להכין את הפרק התשיעי. מבולבלים? לא רק אתם. זוהי מלכודת שיוצרי היקום הטלוויזיוני הזה הכניסו את עצמם אליה במודע, וההצלחה של המעבר לעלילה הקרוסאובר, ואז החזרה לעלילות העונתיות של הסדרות השונות – לפעמים עובדת יותר טוב, ולפעמים פחות. הפרק הזה של "החץ" היה באמצע.
אוליבר, שחשב שהעברת תפקיד "החץ הירוק" לדיגל תוריד את חשיפת זהותו הסודית מסדר היום, לא לקח בחשבון משהו אחד. יותר נכון, מישהי אחת – סמנתה ווטסון, סוכנת FBI מסוג של פיטבול, תופסת משהו, ולא משחררת. עוד לא ברור למה כל כך חשוב לה להפיל את אוליבר, ושאר הצוות (ואני מניח שנגלה בהמשך), אבל בינתיים, הצוות צריך להתמודד לא רק עם קיידן ג'יימס שחזר לחייהם כפורעי חוק, אלא גם עם סוכנת קשוחה שמפריעה להם גם בחייהם הפרטיים. אומנם אוליבר הוא מטרתה הראשית, אבל כמו שנאמר בפרק – היא לא תעצור לאחר שהוא יפול, אלא היא תנסה למנוע מכל שאר חבריו להמשיך בדרכו.
אם יש משהו שכן מפריע לי בסמנתה ווטסון, ושמוריד מעט מהתדמית הקשוחה והחכמה שלה, זה שלפחות במשהו אחד היא מסתמנת כטיפשה, כמו שאר תושבי העיר: העובדה שכולם פשוט מקבלים את זה ש"הברדס"/"החץ" הוא אדם שונה לחלוטין מ"החץ הירוק", נושא שחוזר על עצמו לא מעט בסדרה הזו, וזו רמת עיוורון שלעולם לא אבין.
בגזרת הנבל הראשי, יש שיפור. עניין הממבו ג'מבו ההאקרי ירד למינון נמוך הרבה יותר, מאשר בפעם הקודמת שנתקלנו בג'יימס, וזה טוב מאוד. הפעם ג'יימס הוביל, במשך פרק שלם, את הצוות, כולל את אוליבר שהחליף את דיגל למשימה אחת, למרדף שווא אחר פצצה שלא קיימת (בינתיים), על מנת לעמוד מול אוליבר בסופו של יום, ולהגיד לו שכל מעשיו, בניגוד גמור לשאר הנבלים אי-פעם, מונעים מנקמה על אחריותו של אוליבר במות בנו של קיידן. מעשיו של ג'יימס מזכירים את הנבל הנוכחי בסדרה "הפלאש". ב-2 הסדרות, צוות הגיבורים העומד במרכז הסדרה, צריך להתמודד עם נבל שנקודת החוזקה שלו היא לא כוח פיזי, אלא מנטלי ושכרגע משחק בהם כמו בחיילי צעצוע. הם אולי יודעים (או לפחות משערים) מה הוא מסוגל, אבל אין להם מושג מה הוא מתכנן.
זוהי גישה מעניינת העונה – אם פרומתיאוס היה יריב פיזי ופסיכולוגי, קיידן ג'יימס הוא יריב מחשבתי ותו לא, לפחות כרגע. במבט ראשון עניין זה אולי מוריד מערכו כיריב ישיר לאוליבר, אבל כשמסתכלים על זה לעומק, מבינים שהוא מתמודד מול צוות שלם, לבדו, "רק" בזכות יכולתיו המוחיות, ובינתיים זה עובד לו מצוין. את הפיזיות הוא ישאיר לתיאטרליות המהלכת, העונה לשם "בלאק סיירן".
הגיבור הראשי של העונה הזו, דיגל, בינתיים ממשיך להשתפר, למרות שהעלילה שלו עמדה על סף תהום עד לפני 2 פרקים. כל הצוות יודע על הבעיות הפיזיות שלו, והוא אפילו שרד מיני מריבה עם אוליבר, מריבה שהייתה צפויה מההתחלה. אחת השאלות הגדולות שעלו לי כאשר אוליבר ביקש מדיגל להחליף אותו, הייתה "איך יכול להיות שאוליבר עושה את זה בשביל הבן שלו, אבל לא חושב על המשפחה של דיגל?", ובפרק הזה מסתבר שטעיתי לאורך כל הדרך. השאלה שלי הייתה לא נכונה, היא הייתה צריכה להיות "למה דיגל מסכים לעשות את זה?", והתשובה לכך פשוטה מאוד – כי הוא רוצה. ברגע שהובן שזה משהו שהוא מעוניין בו, לא רק כטובה לאוליבר אלא כמשהו אישי שהוא רצה במשך המון זמן, הרבה דברים מסתדרים. כן, כולל שמירת הסוד לגביי הנזק העיצבי והסמים.
הפרק, כפרק שעומד בפני עצמו היה בסדר, ועזר להבין כמה בעיות מפרקים קודמים, אבל בחיבור לפרקים הבאים עולה בעיה. מצד אחד הוא מתחיל משהו שנראה חשוב, ע"י הכנת הקרקע למפגשים הבאים בין קיידן ג'יימס לבין הצוות, אבל הנושא הזה ייעצר בשבוע הבא, מה שיפריע לזרימת העלילה.
הקרוסאובר, הבא עלינו לטובה, פוגע בעלילות שכאלו כבר 4 שנים. לא הייתי חושב לוותר עליו, אפילו לא לרגע, אבל כן הייתי מזיז אותו. הפרק האחרון הדגיש בצורה מדוייקת את הבעייתיות בנושא הזה –מדובר באירוע המחבר סדרות וגיבורי על ממקומות שונים, אבל מפריע לחיבור העלילה של כל סדרה בפני עצמה. השאלה היא איך הסדרה תחזור לעצמה בעוד שבועיים. טוב, וגם כמה כיף יהיה בשבוע הבא.
אייל אמיר
בן 30, גיק בהתהוות. בעל חיבה מוגזמת לסרטים וסדרות, אשר שנייה ברמתה רק לאהדה לברצלונה. מנטור רוחני - צ'נדלר בינג.