בשנת 2008 לאחר קמפיין יחסי ציבור מסתורי, תמונה מרשימה של פסל החירות ללא ראש והמון ספקולציות, הגיע לאקרנים הסרט "קלוברפילד" בהפקתו של ג'יי ג'יי אברהמס ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר״), בכתיבתו של דרו גודארד הנפלא ("בקתת הפחד", "להציל את מארק ווטני") ובבימויו של מאט ריבס ("כוכב הקופים: השחר").
עלילת הסרט התפרשה על פני לילה אחד במנהטן ומתארת את מסע ההישרדות של קבוצת צעירים בזמן התקפה של מה שנראה כמפלצת מזוויעה. באותם שנים, נראה שז'אנר סרטי האימה ידע להוציא סרטים בסגנון צילום אחד - "הפאונד-פוטג'", סרטים שנראים שצולמו במצלמה ביתית. למרות סגנון הצילום המתיש, "קלוברפילד" נחשב כהצלחה ביקורתית וכלכלית, עם לא מעט ספוקלציות ותיאוריות לגבי מקור המפלצת. אחד הדברים שאהבתי ב"קלוברפילד" הוא חוסר הידיעה שאפף את הסרט עצמו, בתור הצופים יצאנו מאולם הקולנוע מלאים בשאלות.
בחודש ינואר הוכרז כרעם ביום בהיר שבעוד כחודשיים אנחנו נקבל את "דרך קלוברפילד 10". לא היה ברור אם מדובר בסרט המשך או סרט בייקום של "קלוברפילד", משום מה כולם אוהבים את השטיק של ייקום משותף. אברהמס שהפיק גם את הסרט החדש הגדיר אותו כמעין "קרוב דם" של הסרט הראשון, במעטה הסודיות המוכר, אמירה זאת לא חשפה לנו יותר מידי. חלוקת קרדיט מגיעה לכל צוות ההפקה והשחקנים של הסרט, הם הצליחו להוכיח שגם בעידן שלנו אפשר לשמור על סודות בעולם הקולנוע.
למי שהסקרנות בוערת בעצמותיו וחייב לדעת, לא, לא מדובר בסרט המשך ל"קלוברפילד". יותר מזה, הסרט החדש לא מתרחש גם בייקום המוכר של "קלוברפילד". אם קיים קשר כלשהו בין הסרטים הוא קלוש ביותר. אז אם לא אהבתם את הראשון, אתם יכולים להיות רגועים כי לא קיבלתם סרט המשך ואם אהבתם את הראשון אז תנו לחדש צ'אנס כי הוא לא רע בכלל.
מישל (מארי אליזבת' וינסטד, "סקוט פילגרים נגד העולם") מתעוררת לאחר תאונת דרכים קשורה לאזיקים במרתף לא מוכר. לאחר ההלם הראשוני היא פוגשת את הווארד (ג'ון גודמן), שמסביר לה שהציל את חייה מכיוון שהעולם החיצוני הושמד, האוויר מזוהם וכל האנשים שהיא אוהבת מתים. יחד עם הווארד נמצא איתם במרתף, אמט (ג'ון גלאגאר), שמבטיח למישל שכל מה שהווארד אומר הוא האמת לאמיתה. מישל בטוחה שהווארד משוגע, שאין שום סיכוי שהתחיש הזה אמיתי בשום צורה ומחליטה לעשות כל מה שיכולתה כדי לברוח, אבל מה אם הווארד צודק?
הווארד, שמבסס את עצמו מהר מאוד כפרנואיד אפוקליפטי, הכין את המרתף מבעוד מועד לשהות ארוכה והדמויות שלנו מעבירות את רוב הסרט במתחם הקלסטורפובי. הסרט הצליח להציג איזון מושלם בין המסתורין מחוץ לבונקר לבין היחסים של הדמויות בתוכו. מצד אחד, אנחנו משתוקקים לדעת האם הווארד מספר את האמת ואם כן מה קרה בחוץ. מצד שני, האינטראקציה והדרמה שמתרחשת בין השלושה בבונקר מהנה לא פחות. בסופו של דבר סוגיית המסתורין נפתרת ואנחנו מגלים מהו גורלו של כדור הארץ. הידיעה הזאת מגיעה איפשהו לקראת אמצע הסרט ובשבילי הוציאה קצת את העוקץ. הייתי מעדיף למשוך את הגילוי קצת יותר כדי להשאיר את המסתורין באוויר ולתת לנו את התשובה לקראת הסוף, או לא לתת לנו בכלל ולהשאיר את הצופה עם סימני שאלה.
מכיון שאת רוב הסרט אנחנו מעבירים בבונקר ולא בעולם החיצוני, הז'אנר די השתנה מ"קלוברפילד". אם בסרט הראשון היינו יותר בממלכת האימה והמתח הפעם אנחנו נמצאים יותר בדרמה ומותחן-פסיכולוגי עם מספר סביר של קפיצות הפחדה. חובבי האימה כנראה שימצאו את הסרט הזה פחות מושך אבל הוא מהנה לא פחות.
כל הקאסט מונה שלוש דמויות וג'ון גודמן ללא ספק גנב כל סצינה אפשרית. ככה זה כשאתה צובר ניסיון במשך 30 שנה בהוליווד. גודמן מצליח לנוע בין כל כך הרבה רבדים במהלך סרט של שעה וארבעים דקות - הוא פרנואיד, מלחיץ, מצחיק, מאיים, נחמד, מפחיד והכי חשוב עוצמתי. ברגעים מסויימים אנחנו צוחקים איתו ודקה לאחר מכן הוא מטיל עלינו טרור. הוא מצליח להיות בכל רגע נתון האדם החזק בחדר, לא כי הוא גדול או כי יש לו אקדח אלא כי זו האישיות שלו. הוא שולט בשאר הדמויות במשך כל הסרט ומחליט עליהם כרצונו.
אישית, סיום הסרט קצת אכזב אותי. הוא אמנם סגר את כל הפינות אבל הרגשתי שברובו הוא היה די מאולץ ונוטה לסוף טוב הוליוודי כדי לשמח את הקהל. אני מעדיף סיום אמיתי ורע או עצוב מאשר סיום טיפה מפוברק כדי לעודד את הצופים.
אז מה צופן העתיד לסרטי "קלוברפילד"? אם אני צריך לנחש על פי שני הסרטים שיש לנו, אני מניח שבעתיד נמשיך לקבל סרטים עם השם "קלוברפילד" בכותרת. הם כנראה יהיו מלאי מסתורין, מאחורי הפקה סודית ויתמקדו בקבוצת גיבורים שצריכים להתמודד מול קטסטרופה כלשהי שבקושי חושפת את עצמה. אם זה התכנון לשנים הקרובות ולסדרת "קלוברפילד" לא יקרה מה שקרה לסדרת "המסור", אני יותר ממרוצה.
שורה תחתונה
"דרך קלוברפילד 10" הוא מותחן פסיכולוגי מהול בדרמה ומסתורין. הוא מצליח ללא ספק למקם את עצמו בתור סרט מהנה ומרתק
נתי אקב
בן 28, סטודנט לכלכלה-סטטיסטיקה. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלי ואת הפריקוולים שהשמידו את מלחמת הכוכבים.