את העבודה שלנו על האירוע (לא סרט, אירוע) שנקרא "הנוקמים: סוף המשחק" התחלנו עם כתבת מחשבות ודעות לקראת הסרט, והמשכנו עם כתבה שסוקרת את האירועים והרגעים הכי אהובים עלינו ביקום הקולנועי הזה. לאחר הסרט הגיעה לה, כמובן, הביקורת הראשונה והנקייה מכל ספויילר, ואז גם סקירת הקופות הראשונה, אותן הסרט ניתץ, שבר, ריסק, פורר ובעצם "עשה להן ת'אנוס". בקרוב תעלה סקירה הכוללת מחשבות לגביי מה מצפה לנו בהמשך, ולמה אולי כדאי לצפות בשנים הבאות, אבל כרגע, שבוע וחצי אחרי יציאת הסרט, הגיע הזמן לביקורת ספויילרים.

אחרוג מהמקובל, ואתחיל את הביקורת הזו במשפט שדווקא יסכם אותם אותה, ואת הסרט – כנראה שבגלל שכל כך אהבתי את הסרט וכל כך ציפיתי לו, הוא ממש אכזב אותי. הוא היה עוצמתי וטוב וסוגר בצורה טובה  לא מעט קצוות פרומים, ועדיין מרגיש חסר ולא שלם. מבולבלים? גם סקוט לאנג היה, והוא הסתדר בסוף. כנראה שזה ייקח לי קצת זמן וכמה פסקאות, אבל אשתדל להעביר את הנקודה.

"הנוקמים: סוף המשחק" (כמה שאני שונא את השם הזה), הוא הסרט ה-22 ביקום הקולנועי של מארוול, או בקיצור ה-MCU, והלפני אחרון בשלב השלישי, כאשר לאחריו יגיע "ספיידרמן: רחוק מהבית". כל הסרטים הובילו לסרט הזה, וזה אומנם משהו שנשמע פשוט, אבל כשזה מסתכם ב-21 סרטים על פני 11 שנים – זה הכל חוץ מפשוט. רמת ההתלהבות והתרגשות והטירוף לקראת הסרט נבנתה במשך יותר מעשור. היא נבנתה על ידי מארוול ודיסני, על ידי קווין פייגי והבמאים, היא נבנתה על ידי השחקנים והצוות, והיא בעיקר נבנתה על ידי המעריצים. זה יישמע מוזר, ולא הגיוני, אבל לסרט הזה לא היה סיכוי להיכשל, שום סיכוי. אקצין קצת ואגיד שגם אם הוא היה מציג 3 שעות של מסך חשוך (היי "משחקי הכס"), הוא היה מרסק את הקופות. זו מחמאה ענקית, אבל לא לסרט עצמו. זו מחמאה לפייגי, זו מחמאה לקברניטים האחרים של מארוול, וזו מחמאה לכל מי שעסק בהקמת ובתחזוקה השוטפת של היקום הזה, אבל זו לא מחמאה לסרט.

למה לא? כי הסרט אפי, יפיפה, והוא בעצם 3 שעות שלא מרגישות לרגע כמו 3 שעות. אז מה הבעיה? הבעיה היא שבתור הסרט שסוגר את סאגת האינסוף, הוא מתעסק יותר מידי ב...אתם יודעים...לסגור את סאגת האינסוף. בגלל שהוא הסרט האחרון, בגלל שהוא מרכז את כל הגיבורים הגדולים ביחד, בגלל שהוא נקודת הסיום של הרבה אירועים שהתחילו אי שם עם "איירון מן", יש הרגשה שהוא מבזבז יותר מידי זמן בלסמן ווי במין צ'ק ליסט מוכן מראש, ובריצוי המעריצים, וקצת מזניח את הדבר הקטן הזה שנקרה "עלילה". חזרה לקרב בניו יורק? צ'ק. סצינת המעלית של קאפ (שהייתה מצוינת, אבל זה לא העניין)? צ'ק. פגישה מחודשת עם העתיקה, האנק פים, פגי קארטר, פריגה, לוקי ועוד? צ'ק. איחוד בין טוני לאבא שלו? צ'ק. קפטן מארוול מצילה את המצב ברגע האחרון, פעמיים? צ'ק. אלו רק חלק מהדוגמאות, אבל אני מקווה שהנקודה ברורה. במשך 21 סרטים פייגי ושות' עשו כמעט כל מאמץ אפשרי על מנת לשמור את הסרטים שלהם כמה שיותר פשוטים, חבל שזה לא המשיך גם לסרט ה-22.

זהו סרט מהנה, מאוד, ותיכף אגיע לנקודות הטובות שלו, ויש לא מעט כאלו (למרות שבטח כבר קראתם את רובן איפשהו), אבל הוא גם סרט שמבקש ממש ממש יפה מהצופים לא להיתפס לקטנות. ואולי היה יכול להיות בסדר, אם הן באמת היו קטנות, או אם זה היה סתם עוד סרט. אבל קשה לא להיתפס לזה שב-מ-ק-ר-ה עכבר לחץ על הכפתור היחיד שהיה יכול להחזיר את סקוט, בוואן של לואיס, והציל את העולם. קשה לשכוח שאיכשהו נשלחו לוורומיר הצמד הכמעט יחיד שהיה יכול להשיג את אבן הנשמה (נביולה לא טרחה להגיד להם איך זה עובד שם? דמיינו מה היה קורה אם ברוס ורוקט היו אלו שמגיעים למצוק ההוא). הסרט לא טורח להסביר למה ת'אנוס יכל לשכפל את חלקיקי הפים כדי להביא את הצבא שלו קדימה בזמן (זה מה שהוא עשה, נכון?), אבל טוני וברוס לא יכלו לעשות זאת בעצמם. לא קיים שום הסבר למה נביולה לא חזרה לעתיד, בשנייה שהיא הבינה שת'אנוס השתלט לה על התדר. אין תיאור למה יש זגזוג בעוצמת כוחו של ת'אנוס, שכמעט הפסיד בטיטאן כשברשותו 4 אבנים, אבל דרס את קאפ וטוני ות'ור וקפטן מארוול, בלי אבנים בכלל. אלו רק חלק מהבעיות של הסרט, וכפי שדי ברור מהכתוב פה – רובן הגדול מתרכז בנושאים כמו "חורים בעלילה", "דברים בלתי מוסברים מספיק", או סתם "עצלנות תסריטאית". וזה בלי להיכנס לענייני מסע בזמן. תגידו כמה שתרצו "זו אשמתך שבאת לסרט עם ציפיות מוגזמות", ואולי יש צדק בזה, אבל אני חושב שכשמדובר בסרט ה-22 בסדרה סרטים שקרעה את הקופות, בלתי אפשרי לבוא בלי ציפיות מוגזמות (למרות שלכו תדעו, אולי DC יצליחו בזה).

אבל די, התלוננתי מספיק, עכשיו לדברים הטובים. והדברים הטובים שייכתבו פה, מקווה שתסלחו לי על כך, לא יגעו בדברים הגדולים והמפוצצים של הסרט. לא בקרב הסופי המרהיב (שלדעתי היה קצר מידי, אבל לא נורא), לא בהרמה של מיולניר על ידי סטיב (שהחסירה פעימה), לא באפקטים המרהיבים, לא ב-"Avengers! Assemble!" שחיכינו לו כל כך הרבה, ולא בסצנות הפרידה מטוני וסטיב, שהיו מזילות דמעה (או ממטירות גשם) ומעלות חיוך בו זמנית. כל אלו ואחרים היו מצוינים, חלקם אפילו יותר מזה, אבל העדפתי להתעסק במה שבאמת חשוב בסרט – הנוקמים המקוריים.

בניגוד ל"מלחמת האינסוף", שנפתח בסערה, הסרט הנוכחי נפתח בשתיקה. למעשה - עד שלב החזרה הזמן, הוא מתמיד בשתיקה הרועמת הזו, להוציא את אקט הנקמה בת'אנוס. גיבורי העל המוכרים לנו הפסידו, וזה מורגש בכל משפט ובכל תנועה שלהם. חלקם עסוקים בהרמת אחרים (כמו סטיב, באקט שמזכיר את קבוצת התמיכה של סאם מ"חייל החורף"), חלקם מנסים לשמור על הקיים (כמו נטשה), חלקם התקדמו בחייהם ושינו אותם, למרות האובדן (ברוס וטוני), וחלקם קרסו טוטאלית – פיזית, מנטלית, או אפילו שניהם (קלינט ות'ור). הסרט, למרות שבאופן יחסי הוא לא מעניק לזה יותר מידי זמן, נותן את התחושה המלאה למיקום של כל אחת מהדמויות הללו. כל אחת מהן איבדה הרבה, וכל אחת מתמודדת עם זה אחרת. בסצינה אחת, קל להבין למה טוני מפחד לאבד את מה שיש לו, גם במחיר של להחזיר הכל לקדמותו. במשפט אחד, סטיב מסביר את התפיסה שלו לחיים שאחרי ההפסד. במבט אחד של ת'ור, אפשר להבין שלצערו הוא קיבל תשובה לשאלה הרטורית שלו מ"מלחמת האינסוף" – "מה עוד אני כבר יכול להפסיד?".

האלמנה השחורה של סקרלט ג'והנסון עשתה בסרט הזה משהו שהיא לא עשתה בכל הסרטים הקודמים, ביחד – היא גרמה שיהיה לי איכפת מהדמות שלה. זו לא רק ההקרבה העצמית, אלא בעיקר הסצנות השקטות בהתחלה, בהן היא מנסה להישאר חזקה על מנת להוביל את האחרים, אבל כמעט ונשברת כאשר היא לבד. טוני סטארק היה יכול להיות ה-MVP של הסרט, אילולא הדמות הבאה שאפרט עליה, ורוברט דאוני ג'וניור נתן הופעה שלא חשבתי שהוא מסוגל לתת, בסרט כזה. לראשונה (ותסלחו לי אם אני מדחיק את אירועי "איירון מן 3") ראינו את טוני סטארק שבור, מדוכא, וכזה שבאמת מורגש שיש לו מה להפסיד. טוני סטארק, ב-3 הסרטים האחרונים בהם הוא הופיע, הוא בעיקר אבא. הוא אבא למורגן, הוא סוג של אבא לפיטר, ולמשך כמה רגעים בודדים בתחילת הסרט – הוא נתן הרגשה של "תראי נביולה, את יכולה לקבל דמות אבא חיובית, במקום הדבר הסגול הזה שהתעלל בך כל החיים". אולי התלונה היחידה שלי בהקשר אליו, וגם היא מתפוגגת כאשר נזכרים שהסרט גם ככה אורך 3 שעות, זה שהיה אפשר להמשיך ולהרחיב את הניגודיות בינו לבין ת'אנוס, גם בקשר עם נביולה. אבל המנצח הראשי? ת'ור. כריס המסוורת' הוא כנראה אחד האנשים הכי מצחיקים בתעשייה כרגע, אבל אם ב"ת'ור: רגנרוק" זה היה מוגזם (לא באשמתו, אבל עדיין), פה זה הגיע בדיוק בכמויות הנכונות, ובדיוק ברגעים הנכונים. כל משפט שלו הדגיש כמה ת'ור, החייכן והקליל, סבל לאורך השנים. כל בדיחה שלו נועדה כדי להסוות את הכאב. כל עניין ההזנחה העצמית לא היה עובד, והוא היה קרוב מאוד ללהיות מוגזם, אילולא המסוורת', ואילולא זה שלאורך לא מעט שנים הדמות הזו גדלה מולנו, ואיתנו. זה לא שהוקאיי, סטיב וברוס היו גרועים, אפילו לא קרוב. לכל אחד ואחד מהם היו רגעים מעולים, במיוחד סטיב. אבל למרות רגעים אלו, לטעמי הם עדיין היו בצילו של החצי השני של הצוות המקורי. 

אם זה לא היה ברור עד עכשיו, הסרט היה מרהיב מאכזב, מרגש ומעצבן. כשחושבים על זה, זה באמת די מסכם את הסרטים ביקום הזה – על כל "חייל החורף" יש "קפטן מארוול", על כל "שומרי הגלקסיה", יש "שומרי הגלקסיה 2". בדרך כלל הזגזוג הוא בין הסרטים, עכשיו הוא פשוט רוכז לסרט אחד.

אז מה הלאה? בניגוד לכל הסרטים שקדמו לו "סוף המשחק" (פעם אחרונה שאני משתמש בשם הזה, מבטיח), לא כולל סצנה שאחרי הכתוביות. הוא סוגר מעגל ומסיים סיפור. הוא לא מתעסק, לפחות לא באופן שגלוי כרגע, בבניית ההמשך. אפשר לבנות תיאוריות שאולי השימוש באבנים (4 פעמים בסה"כ) אולי גרם למין "בומים" קוסמיים ברחבי היקום והזמן, ואולי יצרו כל מיני דברים קטנים כמו "אקסמן". אפשר להמר ש"שומרי הגלקסיה 3" יכלול את אדם וורלוק והחיפוש של סטארלורד אחר גאמורה (אם משום מה טוני אמר ברגע שהקיש באצבעות: "צריך לפורר את כל הצבא של ת'אנוס, חוץ מהירוקה ההיא"). אפשר לנסות להבין איך פיטר חוזר עכשיו לתיכון, כשחצי מחבריו לספסל הלימודים כרגע צריכים לסיים קולג', ושבכלל – האם הטיימליין הנוכחי של ה-MCU ימשיך מ-2023? אבל האמת – זה לא באמת משנה, לא כרגע. כרגע צריך להישען אחורה, לצפות בסרט מרסק כל קופה אפשרית, וליהנות מ-11 שנים של בנייה. לא צריך לחשוב על מה יקרה הלאה, צריך לחשוב על מה קרה. עדיף לשמור את זה פשוט. זה עבד עד עכשיו. טוב, חוץ מהקטע של המסע בזמן.

איל אמיר

אוהד ברצלונה, מחשיב את צ'נדלר בינג וד”ר פרי קוקס כמנטורים רוחניים, חולק יום הולדת עם ברוס וויין, ושורף הרבה יותר מידי זמן על טלוויזיה וקולנוע.