היקום הקולנועי של מארוול מתפרש על 22 סרטים שהחלו אי שם בשנת 2008, עם יותר מעשור של סרטים, שלושה וחצי סרטי "נוקמים". עם כל כך הרבה כיף, הומור, רגש ועצב, ניסינו לקחת על עצמנו את המשימה הקשה מאוד של לבחור את הרגעים האהובים עלינו ביקום של מארוול: חלקים מהסרטים, סצינות אחרי הקרדיטים וכל מה שקשור ליקום של מארוול. כל כתב יכל לבחור שני רגעים, הם חייבים להיות מסרטים שונים ולא רגע שכתב אחר בחר. המשימה הייתה קשה וברור לנו שלא הצלחנו למצוא את כולם. אז אם אתם חושבים שפספסנו, תגידו לנו בתגובות מה הקטע האהוב עליכם.
הרגעים של נתי אקב
“קפטן אמריקה - מלחמת האזרחים” - שדה התעופה
כאשר הסרט "מלחמת האזרחים" הוכרז לראשונה, כולם חיכו לסצינה הגדולה שתציב שתי קבוצות נוקמים אשר נלחמות אחת בשניה בגלל אידיאולוגיות שונות. נכון, הסרט לא לקח את הצורה המוגזמת בה הגיבורים השונים נלחמים אחד בשני, ערים לא נהרסו, גיבורים לא מתו. אבל גם כאן, בשדה התעופה בגרמניה, לא מעט התרחש. מה לא היה לנו שם, הגיבורים שלנו אחד כנגד השני, ספיידרמן, קצת צחוק פה ושם וכמובן, אקשן מצויין. אבל, הרגע ששתי הקבוצות התנגשו אחת בשניה, סימלה את סופם (הזמני) של הנוקמים. הסצינה הזו היא הסיבה שכדור הארץ לא היה מוכן לת'אנוס, מול נוקמים מאוחדים, ייתכן שת'אנוס היה נכשל. למרות שאף אחד לא מת, אי אפשר יהיה לתת לנוקמים לנצח ב"בסוף המשחק" מבלי לשבור אותם קודם כל. המוזיקה שאנחנו שומעים ברגע שהאגרוף של איירון מן נוחת על המגן של קפטן אמריקה, צמרמורת.
“הנוקמים - מלחמת האינסוף” - הסנאפ
אפשר לעשות רשימה בלי הסצינה הזו? השקט, ההתפוררות המהירה של הדמויות האהובות עלינו, ההבנה שהגיבורים שלנו לראשונה הפסידו וכמובן "Mr Stark I don't feel so good". הסצינה הזו פגעה לנו ברגשות, היא הוכיחה לכולם שהיקום הקולנועי של מארוול הוא משהו מיוחד, ש"מלחמת האינסוף" הוא "האימפריה מכה שנית" של זמננו. הסצינה הזו שיתקה את כל מי שראה אותה בקולנוע ופתחה את מסע של שנה בה אנחנו מחכים ב"מדבר" עד להגעתו של "סוף המשחק".
הרגעים של איל אמיר
“קפטן אמריקה - חייל החורף” - הכביש המהיר
לכאורה, כתיבה על הקטע הזה אמורה להיות פשוטה - מדובר בסרט הכי טוב ב-MCU, ומדובר על אחת מסצנות האקשן הכי טובות שנראו על המסך, גם מחוץ ליקום הזה. אז למה זה כל כך קשה? מכיוון שכל ניסיון להעביר במילים את הסצינה הזו, לעולם לא יוכל באמת להסביר את מה שהעיניים ראו. כמעט 8 דקות ברצף בלי נגמר של אקשן מדויק ומורט עצבים שמושיב את הצופה על קצה המושב עם פה פעור. זה מתחיל בנסיעה שגרתית, מתפתח למרדף מכוניות, משם לקרב יריות, דרך קרבות אחד על אחד, ונגמר בגילוי שמערער את קפטן אמריקה עד היסוד, בצורה שתשפיע על כל מהלכיו מאותה נקודה והלאה. זה הסרט שעשה את ה-MCU. זו הסצנה שעשתה את הסרט.
“שומרי הגלקסיה” - הבריחה מהכלא
בדיעבד, 2014 הייתה שנה מופלאה ל-MCU. אין אפילו טיפת ספק. אבל במקור? "שומרי הגלקסיה" היה הימור בקנה מידה ענקי, אולי אפילו סיכון גדול מידי. אחרי "קפטן אמריקה: חייל החורף", לפני "הנוקמים: עידן אולטרון", הגיע תורם של עץ מדבר (טוב, בערך), לוחם שלא מבין מטאפורות, מתנקשת ירוקת עור והבת של, דביבון פסיכופט, וכריס פראט (סטארלורד, נו…) - לזרוח. הסצנה המדוברת, בה גרוט מתעלם מהקונספט של לשבת ולחכות לתוכנית, דראקס מצטרף על הדרך, ה-"Oh...yeah!" של רוקט וכמובן בדיחת הרגל המפורסמת, היא פשוט בית ספר לאיך משלבים בין אקשן לקומדיה ברמות הכי גבוהות שיש. שם שומרי הגלקסיה עבדו יחד לראשונה, וזו הסצינה שהוכיחה רשמית שהיה שווה לקחת את הסיכון הזה. אחריה - היקום הקולנועי של מארוול הלך לכיוונים שלא ידענו שהוא יכול להגיע אליהם. זו הייתה השנה הכי טובה ב-MCU.
נראה אתכם מתווכחים עם זה.
הרגעים של יורם לשם
“סצינות אחרי הקרדיטים”
אני תמיד אהבתי את הקונספט של סצנות שמגיעות תוך כדי ואחרי הקרדיטים. זה נעשה במקור כדי לחלוק כבוד ליוצרים, ולגרום לאנשים להישאר באולם בזמן שהשמות של מאות האנשים שהכינו את הסרט מוצגים לראווה (ולא רק בשביל המשפחות שלהם). מארוול השכילו להכניס רמזים לסרטים הבאים, בהתחלה, או קטעים משעשעים ומרגשים בהמשך, כיד לגרום לנו להישאר ישובים עוד 5, 7 או 10 דקות. יזכרו לרעה האספן שותה קוקטייל עם הווארד הברווז, בסוף "שומרי הגלקסיה" ובסוף של "אנטמן" כשמראים לנו 10 שניות של צילומים מהדירה הריקה של סקוט ואז 5 שניות של נמלה ענקית מנגנת במערכת תופים אלקטרונית. מצד שני לראות את ניק פיורי מגייס את טוני סטארק, ואז את טוני מנסה לגייס את ברוס באנר. את פיורי פוגש את סטיב רוג'רס אחרי שהוא מתעורר, ולאחרונה את פיורי בפעם האחרונה שהוא קורא לאימו שולח ביפר לקפטן מארוול, וזאת, בסוף הסרט שלה, מופיעה בזמן שהנוקמים ששרדו מנסים להבין מה זאת הזימונית המוזרה הזאת. לא יודע מה יעשו בסוף "הנוקמים - סוף המשחק", אבל אני מציע לכל הצופים להישאר ישובים עד לעצירה מוחלטת של הפרנצ'ייז, למען בטחונכם האישי.
“שומרי הגלקסיה 2” - הפתיחה
אני מאלה שלא חיבבו (בכלל!) את "שומרי הגלקסיה 2", אבל סצנת הפתיחה שם גאונית. היא מציגה את החבורה מחכה ליצור נבזי שאמור להגיע והם צריכים להביס, אבל כל הסצנה מתמקדת בגרוט הצעיר (השתיל), כשברקע ובמטושטש, אפשר להבין עד כמה קוויל, דראקס, גאמורה ורוקט לא עומדים במשימה שלהם. גרוט מחבר את מערכת הסטריאו ומפעיל את "מיסטר בלו סקיי" של להקת "תזמורת אורות החשמל", בהתאם לתמה הראשית של הסרטים, שרוכבים על שירים מעולים משנות השבעים. בזמן שהגיבורים האחרים מתרסקים ומתקשים במשימתם, גרוט רוקד ונהנה מהחיים, רודף אחרי עכברים גלקטיים, ומצליף בדראקס בזעם על ששבר את מערכת הסטריאו, כשהוא נזרק עליה במהלך הקרב. כשהמוזיקה נעצרת אנחנו מתמקדים רק בקרב ורואים את שיתוף הפעולה המצוין שיש בין חברי הצוות עד להשגת מטרתם. למרות שכל אחד מהם יכול להיות קצת קשה, ביחד הם בלתי ניתנים לעצירה. זאת סצנה שנותנת את הטון לכל הסרט - הולך להיות אקשן, הולך להיות מצחיק ויהיה אכפת לכם מכל אחת מהדמויות. המשימה הושלמה!
הרגעים של עומר ניניו
בתור מתחכם ידוע, בחרתי בקטע שאיננו חלק מהיקום הקולנועי, אלא למעשה הקדים אותו. הטריילר לסרט איירון מן הראשון יצא באמצע 2007, לא ידעתי הרבה על הדמות או על מה שמארוול אולי מתכננים בהמשך ואם בכלל. כן ידעתי, מיד אחרי שצפיתי בו, שאני חייב לראות את הסרט.וכמוני עוד מליונים ברחבי העולם. אמנם יוטיוב היה רק בחיתוליו ואם תחפשו את הטריילר המקורי תמצאו אותו באיכות שתבייש את מסך השעון החכם שלכם, אבל הטריילר הפך לסנסציה בכל מקרה. אבל גם על הטריילר לא רציתי לדבר, אלא על הקטע הפארודי הנפלא של The Onion שהביע את החשש של מעריצים בכל העולם מאדפטציה באורך מלא לטריילר המושלם. חששות ממשיים שהאולפן ייקח את הטריילר ויוסיף לו קטעים רומנטיים, או ישנה שורות, דמויות או שחקנים. עם כל ההומור שבעניין, הרי שהם קלעו בול - מעריצי קומיקס חששו מהדמות הלא ממש פופולרית, מהשחקן האסיר לשעבר, מאדפטציה שלא תכבד את המקור והיסטוריה של סרטי קומיקס גרועים. הם ניסו לצחוק על טריילר שהופך לסרט, כשלמעשה אותו טריילר וההתלהבות שהגיעה איתו, הפכו לייקום עצום של הצלחה קופתית, ביקורתית ובעיקר מסירות ואהבה של מעריצים מכל העולם.
“ת’ור ראגנארוק” - ת’ור נגד האלק
תור רגנרוק היה מלא בקטעים קומיים וככל הנראה היה הסרט הכי קמפי וצבעוני של מארוול, הקטע האהוב עליי שמשקף את הקומדיה, אבל גם את המתח וגם את הדמויות, הוא סצינת קרב הגלדיאטורים של תור והאלק. הקטע הספציפי בו תור המיואש רואה לראשונה את היריב המיועד שלו - הענק. הסצינה אדירת המימדים הזו, עם המתח שנבנה בה לגבי זהות היריב, החשש לגורלו של תור, כל זה נשבר במבט ומשפט אחד - We know each other, he's a friend from work. האופי התמים ואפילו השובב של תור יוצא החוצה, זה שראינו אצלו עוד בסרט תור הראשון, ומיד אחריה הזעם של הענק שעושה רק את מה שהוא יודע לעשות. במקביל הבלבול של הקהל והציפיה המחודשת שלנו לגבי מה יקרה עכשיו. החסרון היחידי של הקטע - שהוא הופיע בטריילרים, לכן מרוב הצופים נמנע אלמנט ההפתעה.
הרגעים של דין בלכמן
“הנוקמים” - הקרב על ניו-יורק
קרב שכולו אקשן מעולה וכיפי, אבל גם הרבה יותר מזה - זה רגע ההתהוות של היקום הקולנועי של מארוול. "הנוקמים" הוא הסרט שהבהיר לכולם שסרטי מארוול הם סדרה אחת מתמשכת ולא רק כמה סרטים נפרדים עם פה ושם קריצות אחד לשני, והקרב על ניו יורק הוא השלב שבו רואים בדיוק כמה פוטנציאל טמון ביקום קולנועי שכזה. הלחימה של ששת הנוקמים זה לצד זה היא תצוגת תכלית מופלאה, ולא סתם השוט שלהם עומדים כתף אל כתף הפך לאייקוני. זה היה הרגע שבו מארוול קבעו סטנדרט קולנועי חדש. ואז הלכו לאכול שווארמה.
“ספיידרמן: השיבה הביתה” - דודה מאי מגלה
הרגע שבו מיי רואה את פיטר מוריד את חליפת הספיידרמן שלו, צועקת What the f ואז עולות כתוביות הסיום, הוא פשוט אחלה סיום לאחלה סרט שבאופן ממש לא מובן מאליו מצליח להביא טייק מרענן על ספיידרמן, אחרי שנדמה היה שסוני כבר מיצו את הדמות הזו. בחוכמה רבה דילגו על כל סיפור המקור, אין עקיצה, אין הסתגלות לכוחות חדשים, אין דוד בן ואין 'עם כוח גדול בלה בלה בלה'. הדמות של דודה מיי עברה שינוי משמעותי שאולי נראה מוזר בהתחלה אבל מוכיח את עצמו, ועם הסיום הזה כאילו אומרים לצופה - 'אנחנו רק התחלנו'.
הרגעים של מירי נמנוב
”קפטן אמריקה - "הנוקם הראשון” - 70 שנה אחרי
הרגע שקאפ מסתובב בסוף ״הנוקם הראשון״ בטיימס סקוור מבולבל ואבוד. משנות ה-40 לשנות ה-2000. הסצנה הזו עבורי מסמלת את תחילתה של ההסתגלות של קפטן אמריקה לעולם המודרני, על כל כשליו והרפתקאותיו, בו העבר נראה רחוק מתמיד.
“איירון מן” - הטנק
איירון מן שולח טיל בליסטי אל טנק, מסתובב וזה מתפוצץ מאחוריו. הרגע שהגדיר את הגישה של מארוול לאיירון מן. ישיר, יהיר, ולגמרי מודע. המודעות הזו הייתה מרעננת אחרי שגיבורי על התייסרו על קיומם בקולנוע ( באטמן, ספיידרמן של ריימי) והנה מגיע אחד, שבאמת הפך את זה לכיף
גיקסטר מחלקת כרטיסים זוגיים ל'משפחת אדמס 2'?