טוב, זה היה חייב לקרות מתישהו נכון? מעטות הסדרות שמצליחות לשמור על רמה ואיכות לאורך עונה שלמה בלי שיהיו בהן רגעים או אפילו פרקים "מתים" או חלשים יותר מאלו שקדמו להם או אלו שבאו אחריהם. אני מניח שזה לגמרי הגיוני שבסדרה שמונעת לחלוטין מטוויסטים על קלישאות מד"ב של שנות מארבעים השנה האחרונות הנפילה תגיע מתישהו, ותגיע בגדול.
לצערי הרב זה קרה לאורוויל בפרקים 8 ו 9 – "חלק מהמשפחה" או “Into the fold” ו "פגיונו של קופידון". הראשון שבהם הוא שם שמרמז על האירוע המכונן של הפרק, שאיבת המעבורת לתוך קרע בחלל שמביא אותה לעולם מרוחק ומנותק שבו אייזיק, קלייר ושני הילדים שלה נפרדים כאשר אייזיק נעשה מעין אבא מאמץ זמני עד לחזרתה של קלייר, והשני משחק מילים מחוכם על האמרה הרגילה (חצו של קופידון).
סדרות כמו "דברים מוזרים" הראו לנו שאפשר לקחת שחקנים צעירים, שלא לומר ילדים, ולהוציא מהם הופעות טובות ואפילו מצוינות במקרים מסוימים, אבל בפרק 8 של האורוויל לא הצליחו לעשות זאת. הכללת הילדים של קלייר הייתה נקודת השפל של הסדרה עד עכשיו ואפילו ניסיון חסר בושה לגנוב את אחת הבדיחות הכי מוכרות ואהובות של סטואי מ"איש משפחה" (mom, mom, mom, mommy) היה טרחני ומעצבן בצורה חריגה.
למעשה עלילת כל הפרק הייתה מקרה מוזר מאוד של חוסר טוטאלי באמירה (דבר שרוב הפרקים האחרים הצטיינו בו עד עתה) ובו בזמן, ניסיון להעביר לנו את הפואנטה של הפרק עם כל העדינות של פטיש 5 ק"ג לראש. כן, קלייר אוהבת את הילדים שלה, כן, היא תעשה הכל (כולל רצח) כדי לחזור אליהם, לא אייזיק לא מבין את הדקויות של גידול משפחה או אהבה, כן, הוא לומד דרך שמירה על הילדים את המשמעות של אותם דברים.
"פגיונו של קופידון" המשיך את מגמת הירידה בכך שהציג לנו עלילה לעוסה עד עיסה שראינו כבר בכל סדרת מד"ב אפשרית. האורוויל נדבקת במגפת "אהבה" חסרת היגיון, קלי ואד מתאהבים שניהם בדרוליו (רוב לאו בתפקיד חלקלק כראוי, ואולי הדבר הכי טוב בפרק), החייזר שאיתו קלי הייתה במערכת יחסים, מה שהוביל לגירושים שלה ושל אד, גם קלייר נענית סוף סוף לחיזוריו הבלתי פוסקים של יפית וכל זאת כשהאורוויל אמורה להכריע בסכסוך בין שני גזעים שמנסים לשלוט באותו כוכב.
המצב של קלי ואד משפיע כמובן לרעה על השיחות בין הגזעים הלוחמים, ולמרות שהיה בפרק משהו אמיץ יחסית בכך שהוא הראה, ולו לזמן קצר, את ההתאהבות של אד בדרוליו, סיום הפרק שהיה צפוי לחלוטין לא ממש ניצל את עובדה זו. האמרה המפורסמת אומרת שדברים רעים מגיעים בשלשות, אבל למזלנו, זה לא המצב, ופרק 10 "סופת אש" קטע את רצף הפרקים הפחות טובים של העונה.
הזכרנו כבר בביקורות קודמות על "האורוויל" את העובדה שהיא ממחזרת קלישאות וסטריאוטיפים של סדרות "מסע בין כוכבים" בפרט ומד"ב בכלל, "סופת אש" לא היה שונה, העלילה סבבה סביב הפחדים השונים של חברי הצוות וההשפעות עליהם.
ליצנים, נפילה אל האינסוף, אש משתוללות, ניתוח פולשני ללא הסכמה, עכבישים ועוד. הפרקים הטובים יותר באורוויל לקחו את אותן קלישאות והפכו אותן על פיהן או לחלופין מתחו את רמת הגיחוך עד המקסימום כדי להבהיר לנו נקודה מסוימת, פרק 10 היה קצת משני הדברים הללו.
מצד אחד הוא לקח את קלישאת "הפחדים הפנימיים שלנו" למקסימום האפשרי (כאילו לא הספיק לנו פניוויז ב"זה" לפני חודשיים), בלי להיות מגוחך יותר מדי, ומצד שני, נתן לאלארה את "פרק הסולו" שלה – ההזדמנות להיות השחקנית הראשית ולהוסיף קצת עומק לדמותה, עומק שלא קשור ל "אני חזקה מספיק בשביל לפתוח את צנצנת החמוצים של אד). גם סיום הפרק והטוויסט שידענו שמגיע היוו פתרון מקורי למדי לסיטואציה של אלארה.
לסיכום, זה היה מתבקש שיהיו פרקים חלשים מתישהו לאורך העונה, ואני מקווה שרק שצוות היוצרים של ה"אורוויל" הוציא את זה מהמערכת לפני שלושת הפרקים האחרונים של העונה, במיוחד לאור החדשות לפני מספר שבועות שהסדרה חודשה לעונה שניה, מה שיתן לה (ולנו) הזדמנות להנות מאוד קלישאות משומשות עם טוויסטים מקוריים והומור מקפארלני טיפוסי.
רשף שייר
נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות