"צל של מלחמה" הוא משחק המשך ל"צל של מורדור" (Shadow of Mordor) שיצא ב-2014, ומתקיים בעולם הפנטזיה של טולקין, בארץ התיכונה המוכרת מ"שר הטבעות".

הסיפור ממשיך עם טאליון, סייר שנרצח (עוד בתחילת המשחק הראשון, לא ספוילר) וקם לתחיה בזכות רוח של אלף שחיפש גוף לשכון בו, ויחד הם בלתי ניתנים לעצירה. כמעט.
זאת אומרת, אפשר להתחיל כל קרב מהתחלה ואז, בסוף, אחרי הרבה אימונים ונפילות, בסוף הם מנצחים....

לחובבי "שר הטבעות" מדובר ביצירת-תעובה. מצד אחד יש בה הרבה דמויות ואלמנטים מהסיפור המקורי, כמו גולום שמופיע פה ושם, או שמות של ערים ומחוזות שהקוראים מכירים. מצד שני יש ערים שמעולם לא הופיעו בספרים, דמויות שהיו בספרים והאפיון שלהם שונה לחלוטין – כמו שילוב, העכבישה, שעכשיו הופכת לאישה-מכשפת מתי שהיא רוצה. והחמור מכל, טבעת כוח חדשה, שנוצרה בנפרד מהטבעות שבסיפור המקורי. למי שאינו חסיד מושבע של הספרים, זה לא יפריע בכלל. מי שכן גדל עליהם, יצטרך להעלים עין בתחילת המשחק, ולא לחפש את ההגיון או את ההקשר למה שהוא מכיר, ומשם המשחק בהחלט נהיה מהנה. אבל לא מההתחלה.

בתחילת המשחק יכולות הקרב של טאליון מוגבלות, ולוקח זמן לקלוט את הטכניקה הנכונה להרוג אורקים. צריך לשים לב למד החיים, להשתמש הרבה בהגנה, ולא להתבייש לברוח, או לפחות לסגת לרגע, לפני שמישהו הורג אתכם. כי ברגע שאורק הורג אותך, הוא מועלה לדרגת "קפטן", ומתווסף לצבא קפטנים שצריך להביס.

החלק הראשון מתסכל נורא, כי הדמות עדיין לא חזקה, ואין מנוס מלספוג כמה הפסדים. כל כמה דקות מתווספים עוד קפטנים לערימת האויבים שלנו, שגם מתחזקים עם כל ניצחון שלהם... אבל לא להתייאש. הניצחונות מגיעים די מהר ואז מתחילים להרגיש את ההתקדמות.

טאליון יכול לטפס על כל דבר (מגדל, בנין, צוק) הרבה יותר טוב ומהר מאלטאיר של Assassin's Creed. הוא יכול לקפוץ מכל מקום לאדמה, וזה לא יפגע במד החיים שלו. הוא מתחיל עם חרב, סכין, וקשת, אותם אפשר לשדרג ככל שמתקדמים במשחק, כמו גם שריון וגלימת התגנבות. וכאן מתחיל החלק שאותו חלק מהשחקנים יחשיבו למעיק. אישית, אני בדרך כלל נהנה יותר ממשחקים שאני יכול פשוט לשבת ולשחק בהם (מועדפים God of War ו-Uncharted), בלי להיכנס לתפריטים ולנהל את השחקן שלי ואת רשימת הציוד שהוא נושא עליו.

במשחק הזה יש חשיבות לכסף שאוספים, כי איתו אפשר לקנות תיבות (שיכולות להכיל חפצים לשדרוג אחד מהנשקים). יש משימות שמעניקות לנו סכין חדש, או קשת עם טווח מוגדל, אבל חשוב לשים לב שזה לא יבוא על חשבון תכונה אחרת שאנחנו משתמשים בה יותר (כמו קשת שבה כל חץ עושה יותר נזק, אבל בעלת יכולת לשאת רק 4 חצים, בעוד שהקשת הפחות חזקה יכולה לשאת 6 חצים). את הנשקים שאנחנו לא צריכים, ניתן למכור תמורת מטבעות.

החלק שמכעיס אותי במשחקים האלה הוא שיש אפשרות לשלם כסף אמיתי כדי לקנות תיבות גדולות ו"משתלמות" יותר. בעיניי זו סחטנות כמו למכור חיים בקאנדי קראש למכורים שלא יכולים להתאפק. אני מפציר בכם לגלות איפוק ולהרוויח את הבונוסים שלכם בקרבות קשים ושעות של השקעה, כמו שצריך, ולא לקנות את דרככם כפיתרון לבעיות, כי אז יגיעו בעיות חדשות והיכולות שלכם לא ישתפרו מספיק, מלבד היכולת להקליד מספר כרטיס אשראי. והרי לא בשביל זה הגענו עד הלום.

כדי להשיג את הבונוסים האלה כדאי לדעת שיש אורקים שמעל ראשם מופיע משושה, וכשהורגים אותם מקבלים תגמול. זו יכולה להיות מטבע, וזה יכול להיות יהלום. יהלומים משפרים את היכולות של כלי הנשק -  תוספת 5% לנזק שעושה מכת חרב, או תוספת של 15% סיכויים לזכות בחפץ מפתיע כשהורגים מישהו בהתגנבות.

וזה עדין לא הכל: כל 3 יהלומים רגילים יכולים להשתדרג ליהלום ברמה 2, וכל שלושה כאלה ליהלום רמה 3 וכן הלאה עד רמה 5. ויש 3 סוגי יהלומים, כשלכל אחד תכונות אחרות! צריך להיות מיני-רואה-חשבון כדי להבין איך להיות אפקטיבי במשחק הזה. למזלי יש לי שותף למשחק (הבן שלי) שאשכרה נהנה יותר מהתפריטים האלה מאשר מהקרבות עצמם. הוא זה שהצביע על היתרונות וקרא את כל התיאורים של כל שדרוג, והגיע למסקנות שאין לי שום דרך לברר אם הן היו באמת הנכונות ביותר לסגנון המשחק שלנו. אבל זו הנקודה. ההחלטות שתיקחו בסופו של דבר יעזרו לכם לפי הסגנון שלכם. אם אתם אוהבים יותר הריגות שקטות, תדעו איזה יהלום לשים איפה. אם אתם אוהבים קרבות פנים אל פנים, החרב היא החפץ אותו תרצו לטפח יותר מכל.

כמו כן, בכל פעם שתעלו רמה, תקבלו skill point. כל נקודה כזו מאפשרת שדרוג של יכולת לחימה. גם בתפריט הזה יש כ-40 אפשרויות שונות, וגם כאן ההחלטה שתיקחו תשנה את הצורה בה אתם ניגשים לקרבות.

אני בכוונה מתאר את החלקים הבירוקרטיים בצורה הזאת, כי זה יעזור לכם להחליט אם אתם נכנסים לעולם הזה או לא. רוב המשחק הוא הקרבות והמשימות שמופיעות על הדרך, אבל הניהול הזה הוא בלתי נפרד, ואם אתם בסדר איתו, ההנאה שלכם מובטחת.

אחרי כ-30 שעות משחק ב-2 אזורים שונים, הרגשתי שאני על סף ניצחון, ואז נפתח אזור שלישי שלא הייתי מודע לקיומו. ואז השתנו החוקים שוב. קפטנים שהרגתי חזרו לחיים. פתאום אפשר להפנט קפטנים ולבחור מה לעשות איתם – להרוג, לגייס כבני ברית, או לשלוח אותם להילחם באזור מרוחק. כדי להוסיף לעומס שגם ככה לא מרפה, אלה שמגייסים – לפעמים מחליטים לבגוד.

הארכיטקטורה של העולם נפלאה. שכבות על שכבות של בניה מורכבת. המפות מאוד ברורות, פרט למקרים יוצאי דופן בהם לא ברור אם המקום שצריך להגיע אליו נמצא מתחת לאדמה או גבוה מעל, כי גם כשעומדים על הנקודה רואים שעדין אנחנו מרוחקים ממנה. אין סימון מיוחד, ולקח לי זמן להבין שזה אומר מרחק אנכי. הנקודה עליה התפשרו במשחק היא הגרפיקה. אחרי כמה שעות משחק זה כבר לא משנה, אבל בעיקר בהתחלה נראה שאנחנו לא נמצאים ב-HD. האנימציה של קטעי המעבר פשוט לא נראית טוב כמו במשחקים אחרים, ואם אנחנו כבר מזכירים את קטעי המעבר – אין אפשרות לדלג עליהם, והם לא דווקא מעניינים - שיחה של 2 דקות, שבסופה כתוב על המסך שצריך להגן על החומות. הסיפור לא משעשע, לא מרגש, ולא תורם הרבה למשחק.

כפתורי השליטה נוחים, אם כי מנגנון הריצה מעט בעייתי - מהירות הריצה מתגברת מאוד, והניווט של הדמות הופך למאוד קשה. ריצות כאלה יכולות להוביל אתכם לקרבות שלא התכוונתם לקחת בהם חלק, אבל מצד שני, יש מרחקים שצריך לגמוע, ואז זה סיכון ששווה לקחת.

כמו קודמו, המשחק מופץ בישראל על ידי nmc ונתמך בפלייסטיישן 4, אקסבוקס one, חלונות ו-iOS. אז אין לכם תירוץ.

שורה תחתונה

לא משחק שמתאים לכל אחד. אבל אם אתם בעניין של קרבות ותפריטים מרובים – יש למשחק מקדם התמכרות גבוה מאוד.

יורם לשם

בשנות ה-80 הוציא את כל דמי הכיס שלו על מכונות משחק וכילה את ימיו מול האטארי. בעליו הגאה של פלייסטיישן 1 עד 4 (למורת רוחה של אשתו), ושמח לבשר למי שדואג – גם אחרי גיל 45 זה תענוג לעזוב הכל ולהתחבר למשחק טוב.