השנה הזאת הייתה שופעת במשחקי מלחמה ענקיים: באטלפילד 1, טייטנפול 2 ועוד רבים הפכו את שנת 2016 לשנה מלאת מלחמות. אך היכן ששני המשחקים המוזכרים הצליחו להתפתח ולטפס אל מעבר למוסכמות הז׳אנר שלהם, סדרת Call Of Duty הוותיקה מצליחה רק לצעוד במקום.

מעריצי הסדרה כבר משוועים שנים רבות לחזרתה של קול אוף דיוטי אל המקורות. אחרי סדרת משחקים בלתי נשכחת במלחמת העולם השניה, וסדרת משחקים מוצלחת מאוד בהווה, קול אוף דיוטי מחליטה להתעלם לחלוטין מבקשות המעריצים, ובInfinite Warefare, המשחק האחרון בסדרה, מתרחש בעתיד. כמה בעתיד? בחלל. כן. חוץ מכמה משימות בודדות, קול אוף דיוטי מעולם לא ביקרה בחלל, ונראה שזה בהחלט לא השטח הטבעי שלה.

בעתיד הרחוק, לאחר שמשאבי כדור הארץ התכלו, המשחק שם אתכם בנעליו של קפטן ניק רייס. טייס ההופך למפקד המעבורת Retribution ויוצא למלחמה בארגון הSDF שבראשו עומד אדמירל סלן קוטץ׳ הרשע. על דמותו של קוטץ׳ מופקד קית׳ הרינגטון הלא הוא ג׳ון סנואו מ״משחקי הכס״. הרינגטון לא מצליח לשחזר את ההצלחה של סלבריטאים מתארחים בCOD לפניו כמו קווין ספייסי, ובעיקר מקריא שורות קלישאתיות ומשאיר אפס רושם בתור הBad Guy הראשי של המשחק. באופן כללי הסיפור לא מעניין במיוחד, אבל לא באנו לפה בשביל לשמוע סיפור. באנו לפה בשביל האקשן.

בגזרת האקשן Infinite Warefare לא מאכזב: ישנם לא מעט רגעים שיגרמו לכם לקום מהתרגשות מהספה או הכיסא ולזעוק לעבר המשחק, ונדמה שיותר מתמיד, המשחק החדש בסדרה מזכיר סוג של רכבת הרים מהנה. אין הרבה תוכן, אבל יש אדרנלין. קטעי האקשן סוחפים ומהנים אך נשכחים במהרה. דווקא הקטעים בהם יוצרי המשחק ניסו לצאת מהקופסא, קטעי ה״אפס-גרביטציה״ בהם תמצאו את עצמכם מרחפים בחלל ויורים באויבים, וקטעי הטיסה וקרבות האוויר, סובלים מבעיות שליטה ומצלמה שהופכים אותם לעיתים לחוויה מתסכלת. גזרת הסאונד של המשחק הופכת אותו לחוויה בפני עצמה, ואני ממליץ בחום על שימוש באוזניות בעת המשחק (וגם זוגתי ממליצה בחום). המוזיקה והאפקטים מכניסים אתכם עמוק אל תוך האקשן והופכים אותו לסוחף עוד יותר.

הבעיה העיקרית של המשחק היא הסביבות שלו. אם במשחקים קודמים בסדרה הסתובבנו ברחבי העולם במקומות אקזוטיים ומעניינים, בIW, יותר מתמיד, אנחנו מוצאים את עצמנו בעיקר במסדרונות מתכתיים אפרוריים ומשעממים למדי. גם כשהעולם נפתח מעט ואנחנו מסתובבים בסביבות פחות תעשייתיות, הן לא מעניינות או מספקות את העין. נוסיף לכך את כמות האויבים הרובוטיים, החיילים שקשה להבדיל בינם לבין הרובוטים והחלליות השונות, וקיבלנו חוויה יחסית לא יצירתית.

בניגוד למתחרה העיקרי שלו, Battlefield 1, שהצליח להעביר מסרים אנטי-מלחמתיים חתרניים יחסית לז׳אנר ועדיין לספק את התאווה לאקשן, קול אוף דיוטי כמעט מקדשת את המלחמה. כל דבר שאתם עושים הוא ״קול״ ומגניב. רק בסופו של המשחק ישנה התייחסות שלילית למלחמה, ונדמה שזה פשוט לא מספיק. כמעט כל המשפטים שנאמרים במהלך המשחק קשורים לעד כמה תפגעו באויב, ובעיקר יכללו קלישאות שכבר שמעתם בעשרות סרטי ומשחקי מלחמה אחרים.

כמובן שחוץ מקמפיין היחיד, עומד לרשותכם מצב מרובה-המשתתפים המפורסם של COD, אשר נבנה על החידושים שהוצגו במשחק הקודם בסדרה. לצערי, כמו בחוויות הקודמות שלי עם COD, גם הפעם המשחק ציוות אותי פעם אחרי פעם עם שחקנים ברמה 40+ בעוד שאני ברמה הראשונה ומנסה להבין מי פה נגד מי. זאת חווית משחק מתסכלת למדי, במיוחד על קונסולות שבהן גם ככה קשה להתמודד במשחקי FPS. אם נהניתם בעבר מהמולטיפלייר של COD, סביר להניח שתהנו גם הפעם. אם זאת הפעם הראשונה שלכם, שיהיה לכם בהצלחה.

כבר אמרתי את זה בעבר, אבל COD מרגישה כבר שנים כמו סרט אקשן קייצי הוליוודי: ערכי הפקה גבוהים מאוד וכיפיות מצד אחד, אך ריקנות מתוכן מצד שני. זה לא שהמשחק לא מהנה, הוא פשוט ממשיך להצעיד את הסדרה במקום. ובשנה בה המתחרות שלה הצליחו להתעלות מעל עצמן, זה פשוט כבר לא מספיק.

השורה התחתונה

המשחק האחרון בסדרה, Infinite Warfare, לא מצליח להביא את סדרת המשחקים הוותיקה למקום חדש, ובעיקר סובל מחוסר חידושים. נראה שהשטיק הקבוע של אקשן סוחף כבר מתחיל להישחק. עם זאת, מדובר במשחק מהנה, שבמידה ותצליחו לצלול אל עולם המולטיפלייר העמוק שלו, תקבלו שעות של הנאה.

עידן בן טובים

בן 28. בוגר לימודי טלוויזיה וקולנוע. נולד עם ג׳ויסטיק ביד. יש לו הרבה יותר מדי גאדגטים והרבה פחות מדי זמן פנוי. פעם ניסה להשתמש במשך שנה במכשיר אנדרואיד וחזר בכדי לספר.חובב רסלינג מושבע ובעל פטיש לא מוסבר לביצוע קליברציות למכשירים אלקטרונים. מנחה את פודקאסט הרסלינג המוביל בישראל: ״האוס שואו״

עוד בגיימינג: