הפרק הראשון של ״המצודה הרמה״ (זרמו איתי. השם ארוך מדי) התמקד בעיקר בלהכיר לנו את העולם בו מתרחשת עלילת הסדרה. הפרק השני כבר יוצא מנקודת הנחה שאנחנו מבינים את יחסי הכוחות, ונותן לנו להתמקד ברגשות של הדמויות, רק כדי להראות לנו שוב שאנחנו לא יודעים עדיין הכל על העולם הזה.

ג׳ו, שבפרק שעבר התגלה כאולי מרגל, עדיין נמצא באיזור הנייטרלי, פשוטו כמשמעו, בו לא ברור אם הוא מרגל, סוכן כפול או מרגל שמחליט להיות סוכן כפול. ג׳ו מחליט להמרות את פיו של מפעילו, וכמו כולם בעולם הזה, גם הוא יודע להפעיל גלגל הקרנה לבד ומחליט לראות את הצילומים של ״האיש במצודה הרמה״. ובסגנון הכל כך אופייני כבר לסדרה, גם הסיפור הזה מסתיים בדואליות: האם ג׳ו החליט להפוך ל״טוב״? האם הוא ינסה לעצור את ג׳וליאנה? אי אפשר לדעת עדיין כלום, ואולי זה בכלל חלק מהסגנון של הסדרה - פשוט לא להאכיל אותנו בכפית, להראות לנו ששום דבר לא מובן מאליו.

ג׳וליאנה כמעט מגשימה את החזון שניבאתי לה בפרק שעבר, והופכת למלצרית בדיינר. במהלך המשמרת שלה היא נתקלת בגבר מסתורי שמכווין אותה לדף מגירסא מאוד ספציפית של התנ״ך, בו היא מוצאת את אותו המסר אשר כתוב על גלגל ההקרנה שבידה. היא כמובן קובעת עם אותו גבר מסתורי פגישה במקום הקלישאתי ביותר לפגישות שמסתיימות בנפילה מסכר - בסכר. ובטוויסט צפוי יותר מדי אותו גבר מנסה לתקוף את ג׳וליאנה, שמצליחה להתגבר עליו. ככה זה כשאתה לא שואל את הבנאדם שעומד מולך אם הוא לוחם אייקידו. אתה עלול למצוא את עצמך מושלך למותך. קרה לכולנו, יקרה לכולנו. ולמרות הציניות, זה הרגע המשמעותי ביותר של ג׳וליאנה עד כה, שעוד לא בדיוק השתחררה מהפאסיביות שלה, ולמרות שג׳ו הגיע בדיוק בזמן להציל אותה, הצליחה להתגבר על התוקף בעצמה. כולי תקווה שאולי מכאן דמותה של ג׳וליאנה תעבור להיות קצת יותר יוזמת ופחות מושפעת מהסובבים אותה.

הסיפור של פרנק היה סיפור ״שואה״ קלאסי בו קצה גבול היכולת שלו נבחן כאשר הוא עונה בשבי היפני. פרנק נאלץ לבחור: להסגיר את המיקום של ג׳וליאנה, או להיות מעונה ובסופו של דבר למות. אה, וגם כמובן על הדרך נתנו לנו את המשוואה הנאצית הקלאסית: ספר לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת, או שכל המשפחה שלך גם תמות. כולל ילדים. וכל זה באמצעות גז ״ציקלון די״. מסתבר שמאז המלחמה הנשקים הקלאסים של מלחמת העולם השנייה עברו גם הם אבולוציה, וכעת הגז קטלני ומהיר מתמיד. פרנק בוחר להשאר נאמן לג׳וליאנה, ולבסוף לא מוצא להורג, רק כדי לגלות שמשפחתו הומתה. כל זה קורה לא על ידי האויב הצפוי, הנאצים, אלא דווקא על ידי היפנים, שאף מראים סימני אנושיות וחרטה בפעם הראשונה בתוכנית. בניגוד לנאצים, שהם כמובן, נאצים. ושוב, היכולת של הכותבים (כאשר קודם כל הקרדיט מגיע לכותב הספר המקורי, פיליפ ק. דיק) לעבות את היקום בו מתרחשת הסדרה מאוד מרשימה אותי משבוע לשבוע, וגורמת לי לרצות לחזור גם לפרק הבא ולו רק כדי לראות מה עוד השתנה בעולם הזה.

ונחשו מה? בסופו של דבר, גנבת התיק של ג׳וליאנה משבוע שעבר חזרה להדרן, נתפסה על ידי היפנים עם התיק הגנוב, ובלי כוונה שיחררה את החשד מעל ג׳וליאנה. מעניין לאן יקחו את זה מכאן. האם יפסיקו לרדוף אחרי ג׳וליאנה? האם רק ג׳ו כרגע יודע שג׳וליאנה אכן מחזיקה בגלגל ההקרנה? האם היפנים ידווחו לגרמנים על המציאה שלהם? האם היפנים ימצאו את עצמם ממש נהנים מ״פופאי״? הרבה סיטואציות אפשריות מעניינות.

אוברגרופנפיורר סמית׳ (בהצלחה להגיד את זה ברצף) מצא את עצמו מותקף במארב מתוכנן של המורדים (ולא הסוג הארגנטינאי המזמר שאתם זוכרים משנות ה2000) ויוצא ממנו בשן ובעין בסצנה שבצורה מפתיעה גרמה לי להרגיש שהוא דווקא הגיבור בה. הפעולה ה״רמבואית״ שהוא ביצע שם גרמה לו לצאת לא בתור הרשע הגדול שהוא כמובן יהיה, אלא בתור בנאדם שכנגד כל הסיכויים הצליח להתגבר על תוקפים רבים ממנו. חוץ מזה ראינו גם איך נראית ארוחת בוקר טיפוסית חביבה במשפחה נאצית: בייקון, ביצים וכמה הייל היטלרים להתחלת היום. גם בארוחת הבוקר הזאת ראינו את הניפוח של העולם האישי של הדמויות: במקום לתת להן לשחק את התפקיד שלהן, אנחנו מקבלים הרבה רגעים קטנים ואיטיים שמראים לנו הרבה יותר איך הן מגיבות בסיטואציות שונות. הדמות של ג׳ון סמית׳ מבחינתי היא דמות המפתח של הסדרה, וכל דקה שלו על המסך מרתקת אותי הרבה יותר מכל הדמויות האחרות נכון לעכשיו.

הפרק הקודם היה אפל, אבל הפרק הזה לא נותן שום תקווה כמעט. וכאן התחלתי להרגיש קצת בעייתיות עם התוכנית. אין בסדרה הזאת הומור, בכלל. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוהב בסדרות אפלות וסצנות שגורמות לי להרגיש באי נוחות, אבל ל״איש במצודה הרמה״ חסר קצת משהו שיהפוך אותה לגם לטיפ-טיפה יותר קלה לעיכול. כן, אני יודע שזה Amazon והם מנסים להיות לא שגרתיים ולצאת מהתבניתיות של הטלוויזיה ה״רגילה״. אבל חסרים פה רגעי חסד. אני לא מבקש שהסדרה תצחיק אותי או תגרום לי להיות מבודר, אלא שרק תעלה לי חיוך קל מדי פעם, אפילו אם רק מבפנים. אחרת אני עלול להכריז על הסדרה הזאת כסדרה הכי מדכאת בהיסטוריה, יותר מ״הנותרים״, וזה תואר שאף אחד לא רוצה לשאת.

השורה התחתונה

הפרק השני של ״האיש במצודה הרמה״ העמיד את כל הדמויות הראשיות במבחן אמונה. מבחן שבו כולם מבינים שכל סט האמונות שהם חיים איתן עומד להשתנות בעולם שבו כולם נגד כולם. ועל אף שהיא מרתקת לצפיה, הסדרה חייבת ״להקליל״ את עצמה לכמה רגעים בפרק, אחרת זה יהיה סרט השואה הארוך ביותר בהיסטוריה. אולי אחרי ״שואה״ של קלוד לנצמן.

עידן בן טובים

בן 27. סטודנט ללימודי טלוויזיה. נולד עם ג׳ויסטיק ביד. יש לו הרבה יותר מדי גאדגטים והרבה פחות מדי זמן פנוי. פעם ניסה להשתמש במשך שנה במכשיר אנדרואיד וחזר בכדי לספר.חובב רסלינג מושבע ובעל פטיש לא מוסבר לביצוע קליברציות למכשירים אלקטרונים. מנחה את פודקאסט הרסלינג המוביל בישראל: ״האוס שואו״