ביקורת סרט - "אויבים"

היום אני מתחיל את הביקורת הפוך - אני אהבתי את הסרט הזה אבל אני חושב שאני במיעוט. ניקח את זה מפה.

מערבון הוא אחד הז'אנרים הותיקים והקבועים מאז לידתו של הקולנוע. היו שנים פופולריות יותר בשנות החמישים, עם כוכבים כמו גארי קופר וג'ון וויין, ובשנות השישים זה היה קלינט איסטווד ומערבוני הספגטי ששלטו בתחום. לאחר שנות השישים ז'אנרים אחרים עלו לראש מדד הפופולריות והסיפורים הרגישו פחות מקוריים ופחות נחשקים ע"י הקהל. בשנות השבעים הופקו פחות מערבונים ומאז הז'אנר במגמת ירידה, אבל החלק הזה בהיסטוריה של אמריקה לא עוזב, וכנראה לא יעזוב אותנו בקרוב.

בתחילת הדרך המערבונים הציגו את האקדוחנים האמריקאים האמיצים שמצילים כרכרות דואר משודדים, עיירות מפולשים ואיכרים תמימים מפורעי חוק או אנשי חוק מושחתים. כמעט תמיד זה היה גיבור יחיד שעושה את ההבדל.  אחד מיוצאי הדופן היה "שבעת המופלאים" מ-1960 שבכלל היה אדפטציה לסרט יפני בשם דומה, "שבעת הסמוראים". ביפן, להקריב את חייך למען הבוס שלך נחשב לגבורה. כך יצא מערבון על 7 אנשים מנודים שמוצאים את עצמם מתנדבים להגן על כפר במחיר אישי כבד, ופתאום המערבון לא היה סיפור על גיבור שמסתיים במותו של הנבל ורכיבה עם אישה לעבר השקיעה, אלא סרט עם מסר עמוק יותר שמפאר את התקופה בצורה שונה.

במשך שלושה עשורים רוב המערבונים לא סטו מעלילת הגיבור. רובם לא התאמצו להציג שום דבר מלבד שהטובים ינצחו את האינדיאנים הרעים. עד 1990, אז הפיק, ביים ושיחק קווין קוסטנר בסרט של 3 שעות  ("רוקד עם זאבים") שמתאר איך קצין אמריקאי מתבודד יכול לחיות בהרמוניה עם שכניו הילידים האינדיאנים. הסרט זכה בשבעה פרסי אוסקר, ביניהם  לסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר, והכשיר את האבולוציה של המערבונים. לא עוד "הטובים והרעים" אלא תחילת ההכרה הציבורית שמה שנעשה לאינדיאנים עם בואם של המהגרים מאירופה הוא יותר כתם בהיסטוריה מאשר סיפורי גבורה.

ב-92' קלינט איסטווד, הנסיך של המערבונים, חזר עם סרט כבד ורציני על קאובוי מזדקן שבא לעזרת פרוצה שסובלת מהתנכלות מהשריף המושחת של העיירה. "בלתי נסלח" מציג את הייסורים שעוברים על מי שהרג אנשים בצעירותו ומנסה בכל כוחותיו להימנע מהצורך להרוג שוב. הסרט מבקר את ההערצה של הקהל לאקדוחנים המהירים האלה, שבסך הכל רצחו אנשים על ימין ועל שמאל בלי לקחת אחריו ובלי להתייחס להשלכות מעשיהם. הסרט זכה נבחר בטקס האוסקר של אותה שנה כסרט והבמאי הטובים ביותר, ונראה שבאמריקה התחילו להבין שמה שקרה במערב הפרוע זו מורשת קרב שאין בה פאר.

מה שהתחיל כז'אנר שמאדיר את יכולותיו של אדם אחד להתגייס לטובת הכלל, הפך לז'אנר שמותח ביקורת על הדרך שבה האמריקאים מתייחסים לתקופה מאוד ארוכה וכנראה אפלה מההיסטוריה שלהם. עכשיו אנחנו בגלגול השלישי, בו סרטים מהסוג הזה, לא רק מערבונים, מסתיימים במסר שמראה כמה שני הצדדים מפסידים מכל עימות. אין טובים ורעים, יש רק סבל וכאב. לכולם.

עכשיו אנחנו מוכנים לדבר על "אויבים". הסרט מתרחש כ-30 שנים לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית. האויב הוא האינדיאנים שלא מצליחים להשתלב בתרבות החדשה ומוצאים עצמם בקרבות גרילה אינסופיים עם חיילים ואזרחים אמריקאים. כריסטיאן בייל ("האביר האפל", "היוקרה", "אמריקן פסיכו") מגלם את קפטן בלוקר, קצין בצבא האמריקאי רגע לפני פרישתו מהצבא, שמקבל משימה אחרונה - להעביר משפחה של אינדיאנים שכלואים במוצב בו הוא משרת לשמורה של אינדיאנים, בה הם יוכלו לחיות חופשיים. הצ'יף היה אחד המנהיגים הרצחניים שהרג הרבה חיילים, חלקם היו קרובים לבלוקר, שבעצמו נחשב לאחד הקצינים האכזריים בקרבות נגד האינדיאנים. לשים את שניהם יחד במסע שכזה מכניס מתח מיותר ולא היה קורה היום, אבל אנחנו מדברים על לפני 120 שנה. הרבה דברים היו שונים אז.

בדרך הם אוספים את רוזמונד פייק ("נעלמת", "ג'ק ריצ'ר") שמתגלה כעלמה במצוקה. המתח בין הקצין, הצ'יף והעלמה מתנהל ללא מילים אבל עם הרבה מחוות, וכאן מתחילה הבעיה של אלה שלא אהבו את הסרט. הוא איטי. מאוד איטי. אני חושב שזה חוק לא כתוב של מערבונים, להיות איטי, בעיקר אלה שלא מנסים להיות סרטי אקשן ("אקדחים צעירים" ניסה להיות מערבון קצבי. הוא לא נחשב לסרט טוב למרות שכשיצא זכה להצלחה). בעיניי דווקא זה שהם לוקחים את הזמן, כולל שוטים של 20 שניות של סוסים הולכים לאט לאט על רכס הר, הם חלק מתרבות הז'אנר. זו לא חכמה לקחת את הסרט הזה ולעשות אותו קליפי ותזזיתי, רק שזה יחטא למהות של התקופה הזאת.

בנוסף מדובר בסרט כבד. אם פעם חושבתם שלחיות בתקופה הזאת בארה"ב זה מלהיב, כמו שניסו להראות ב"בחזרה לעתיד 2 ו-3", הסרט הזה יוציא לכם את החשק. אין שום דבר בכל הסרט שאומר שאפשר היה למצוא הנאות בתקופה הזאת. לא רק זה - מדובר גם בסרט אלים וגרפי.

אחת הסיבות שאהבתי איתו היתה כי מדובר בסיפור חדש. זאת אומרת כבר ראינו סיפורים דומים אבל לא במערבון. התייחסות שונה לחלוטין וניפוץ הרומנטיזציה של המערבונים. המשחק של כריסטיאן בייל לא מפתיע ומהפנט, כרגיל. את רוזמונד פייק אני לא מחבב, או יותר נכון לא חיבבתי עד שהוכח שאני הבעיה במשוואה הזאת. קודם ב"נעלמת" הסכמתי שאולי אני לא אוהב אותה, אבל אני חייב להעריך את המשחק שלה, ועכשיו פי כמה ב"אויבים". היא נותנת הופעה מלאת רגש והכימיה שלה עם בייל מחשמלת.

בשביל שסרט מסוג כל כך שחוק יהיה מעניין, חייבים להציג בו משהו חדש או שונה. כאן זה נעשה בשבירה מסוימת של אחד החוקים היציבים ביותר של המערב הפרוע - גבר לא מראה את רגשותיו. בסרט הזה בייל לא מראה את רגשותיו לחבריו, פקודיו, כלואיו או אויביו, אבל כשהם מתפנים לעיסוקים שלהם והמצלמה נשארת לבד מול הקצין למוד הלחימה, הוא מרשה לעצמו להפגין רגשות. לוקח זמן לנוכחים באולם לתפוס עד כמה זה שונה מכל מערבון אחר שראו עד היום, וכשזה נקלט, תחושה של חדשנות אופפת את הצופה גם אם הוא לא מבין מאיפה היא באה.

מסאנובו טקאינאגי אחראי על הצילום בסרט. הוא צילם בעיקר סרטים עירוניים עד עכשיו ("אופטימיות היא שם המשחק", "לוחם", "ספוטלייט") אבל גם טבע ("שטח פראי")  וזה שהוציאו אותו לצלם באזור ניו-מקסיקו עושה פלאים. הצילום בסרט מרהיב ומשתפר ככל שהסרט מתקדם. את הסרט ביים סקוט קופר שביים עד היום 3 סרטים שלצערי לא ראיתי: "לב מטורף" עם ג'ף בריג'ס, "אחים בדם" עם כריסטיאן בייל ו"חוקי הפשע" עם ג'וני דפ.

אם אתם אוהבים מערבונים - אתם תאהבו את הסרט. אם אתם אוהבים את כריסטיאן בייל - אתם תאהבו את הסרט. אם אתם לא סובלים את רוזמונד פייק - מחכה לכם הפתעה נעימה. אם אתם מעדיפים סרטים של מארוול, מוזיקה קצבית וקאטים נמרצים - זה לא הסרט בשבילכם.

---

יורם לשם

בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.

---