בביקורת האחרונה שלי לסרט פיקסאר, קדימה, הצגתי את מדד הדמעות - זהו מדד בעל שלושה משתנים לא תלויים - תזמון, תדירות וכמות. כלומר מתי הדמעות מגיעות, כמה פעמים ובאיזו עוצמה.‬

כמעט כל סרט פיקסאר בו צפיתי הצליח לסחוט ממני לפחות דמעה או שניים, לבד אולי מסדרת סרטי מכוניות. וסרט שמצליח לגרום לי לדמוע הוא סרט שקשה לי להגיד שלא אהבתי אותו. מצד שני, אם סרט לא גרם לי לדמוע זה לא אומר שהוא רע, זה רק אומר שלא עמד ברף הריגוש. וזהו המקרה של לוקה, הסרט החדש מבית פיקסאר שעולה השבוע לאקרנים.

הסרט מספר על לוקה, מפלצת ים איטלקית, ממשפחה של מפלצות ים, שגר בשכונה של מפלצות ים וחי חיים של מפלצות ים. אין לי מושג אם הייתי אמור לדעת מה זו מפלצת ים, או שזו סוג של אגדת עם איטלקית שאני בור לגביה. בכל מקרה, אנו לא מתעכבים יותר מדי על חייו של לוקה כמפלצת ים ומהר מאוד מגלים שלוקה, כמו מפלצות ים אחרות, יכול להידמות לבן אנוש ולבלות על היבשה. ברגע שאנו מגלים זאת יחד עם לוקה הסרט הופך להרפתקת ״דג מחוץ למים״ תרתי משמע, בה לוקה, חברים ואוייבים נתקלים להרפתקאות, חברויות וצרות.

אני אתחיל מהסוף - מדובר בסרט טוב. סרט שהילדים שלי נהנו ממנו, אשתי חשבה שהוא מרגש, הקהל באולם צחק ובאמת שאין כמעט דבר רע להגיד עליו. בכל זאת מדובר בסרט של פיקסאר, מה שהופך אותו אוטומטית לסרט הראשון שכדאי לקחת אליו את הילדים בחופש. הבעיה היחידה שלו לדעתי? שהוא אחד הסרטים החלשים של פיקסאר בשנים האחרונות. שוב, זה לא הופך אותו לסרט גרוע, זה פשוט הופך אותו לסרט טוב מאוד אך ללא ערך מוסף "פיקסארי".

נכון, לא כל סרט של פיקסאר צריך להיות בעל נושאים ומשמעויות עמוקות כמו הקול בראש, קוקו או נשמה. לא חייב לרגש כמו למעלה או צעצוע של סיפור 3 ולא חייב להיות הרפתקה נפלאה כמו משפחת סופר על או וול-אי, או אפילו קדימה. אבל כן הייתי מצפה לשבירת מוסכמות כלשהי ותחכום תסריטאי. לוקה הוא סרט התבגרות, אך ככזה הוא די סטנדרטי. יש כאן גיבור שעובר תהליך, אך כזה שראינו בהרבה מקומות אחרים, ואם כבר אז הוא עובר מספר תהליכים במקביל שהיה לי קצת קשה לקבוע מה הקונפליקט העיקרי שלו.

יכול להיות כמובן שזו מטרת הסרט, להראות את המורכבות שבהתבגרותו של ילד צעיר (זוהי התבגרות של גיל העשרה אגב, אלא כזו מינקות לילדות ושובבות), לראות את החוטים השונים שמושכים אותו וההחלטות שהוא צריך לקבל. אך לדעתי זה התפספס ואנו מחפשים כל פעם לראות לאיזה כיוון הוא יימשך בכמה רבדים שונים. יש לנו עירוב של התנגדויות כגון משפחה, חברות נפש, תחושת זרות, התמודדות עם בריונות ועוד. לא הצלחתי להבין מה מוסר ההשכל או מה צריך לקחת מהסיפור בסופו של דבר, מעבר למסר עיקרי אחד ומועבר היטב של קבלת האחר, מועבר היטב, אך אולי שקוף מדי.

יש שתי נקודות מסוימות שמהוות דוגמה לניגודים שבסרט שמובילים למסקנה משותפת. נקודה טובה אחת היא שבאופן נדיר בסרטי פיקסאר, גיבור הסרט הוא בגילו של קהל היעד הקלאסי. נקודה רעה היא שלראשונה בסרטי פיקסאר, לתפיסתי, יש דמות רעה מוחלטת, כזו שאין לה גאולה, סיבה או אפילו סתם תירוץ סביר להתנהגותה. שתי הנקודות האלה מראות לדעתי על קלישאתיות מסויימת שלא מקובלת בסרט פיקסאר. זה כאמור לא הופך אותו לסרט רע, יכול להיות שדווקא בגלל נקודות כאלה הסרט יתקבל באהדה אצל קהל היעד, אבל הן גם מה שגרמו לי לחשוב עליו כסרט ילדים סטנדרטי ולא יותר מזה.

אז לא, לא בכיתי בסרט. הדמעות היחידות היו דמעות עייפות של שישי אחה״צ אחרי שבוע קשה. כן נהניתי, צחקתי, התלהבתי מהאנימציה והזדהיתי עם חלק מהדמויות. אבל לא התרגשתי ולא נסחפתי ורחמנא ליצלן - הייתי מוריד כמה דמויות והתרחשויות. מצד שני, הבן שלי (9.5) מיד רצה לצפות שוב בסרט שהפך אוטומטית לאחד האהובים עליו. אז מה אני יודע?