כאשר העונה הראשונה של איירון פיסט יצאה לאוויר העולם, הסדרות של מארוול, המשודרות בנטפליקס, היו במצב מצוין. דרדוויל, על 2 עונותיה, ג'סיקה ג'ונס ולוק קייג' התקבלו, כמעט באופן מוחלט, בצורה חיובית. היו הערות, היו דברים שדרשו שיפור, אין ספק, אבל ברושם הכללי הן היו רמה מעל הרבה סדרות ששודרו באותו זמן, ולא רק סדרות מבוססות קומיקס גיבורי על.
ואז הגיע איירון פיסט. הסדרה הזו סימלה את תחילת הידרדרות היקום הטלוויזוני של מארוול ונטפליקס. לא מדובר בהידרדרות המתבטאת במעידה קטנה, אלא בצניחה חופשית, ללא החלק של המצנח. כמעט כל אספקט בעונה הראשונה היה גרוע. העלילה, המשחק, הקרבות, הצילום – כל אלו ועוד, גרמו לסדרה להיראות, במקרה הטוב, כקומדיה לא מתוכננת. תנסו להיזכר כמה פעמים המשפט "אני האיירון פיסט האלמותי, מגנה של קון לאן, אויבה הניצחי של היד" נזרק בכל פרק, ותבינו כמה ליוצרים לא היה מושג מה לעשות עם הסיפור. העונה הראשונה הייתה כל כך גרועה, שהיא גרמה ללא מעט אנשים לעשות את הבלתי ייאמן – לא לרצות לראות את העונה הבאה.
ואז הגיעה העונה השנייה, ומסתבר שיוצרי הסדרה ישבו, למדו ועשו לא מעט שיעורי בית. לאן שלא תסתכלו, העונה השנייה מהווה שיפור אדיר מזו שקדמה לה. נכון, יש שיגידו שזו לא חוכמה גדולה, אבל השיפור נעשה לא רק בדברים ה"פשוטים", אלא גם באלו שדרשו השקעה.
העונה השנייה נפתחת כאשר דני ראנד מנסה להמשיך את דרכו של מאט מרדוק, ולהילחם בפשע ברחובות ניו יורק. בו בזמן, קולין ווינג, זוגתו, מנסה לשקם את חייה אחרי מאורעות העונה הראשונה ו-The Defenders, ואפילו בני משפחת מיצ'ם - וורד וג'וי, בוחנים את החלטותיהם לאורך החיים, ומנסים לפעול אחרת. זה אומנם נשמע כמו עלילת עונת המשך קלאסית ושכיחה, אך זה בדיוק מה שעובד בה – היא לא מסובכת ולא נזרקת לפינות שאי אפשר לצאת מהן. נכון שאי אפשר להגיד על סדרה בה לגיבור הראשי יש יד זוהרת, בגלל צ'י, "סדרה מקורקעת", אבל ככה בדיוק הרגישה העונה הזו – הרבה יותר פשוטה.
אפילו הקרבות, שהיו בלתי נסבלים בעונה הקודמת, שופרו לאין שיעור. לאחר שבעונה הראשונה היו בסביבות ה-72097 קאטים לדקת קרב, ולא היה ברור מי נלחם במי ולמה, השנה העבודה מאחורי הקלעים ניכרת מאוד בתוצר הסופי והקרבות עוברים בצורה חלקה ובהירה הרבה יותר.
הדמויות החוזרות, שבעונה הראשונה בעיקר היו בתפקיד של לעמוד ולזרוק שורות, עברו שיפור גדול. קולין ווינג ו-וורד מיצ'ם בראשן. קולין (בגילומה של ג'סיקה הנוויק, "משחקי הכס") קיבלה נפח עלילה גדול יותר, כזה שימשיך ככל הנראה גם לעונה השלישית, והיוותה יותר מאשר המלאך השומר של דני. הרבה דברים "עברו דרכה", היא השתתפה לפחות באותה כמות קרבות כמו דני, וסיום העונה מצביע על כך שיש עוד לא מעט סיפור בשבילה.
וורד (טום פלפרי, "באנשי"), לאחר העונה הראשונה, הוא אדם שעבר הלאה, כלפיי חוץ, אבל אדם שבור, מעורער ומהורהר כלפיי פנים. המסע של וורד בעונה הזו, להבין מה הוא רוצה ומחפש, ולא בהכרח מה החברה רוצה, או מה ציפו ממנו להשיג, מתחבר מאוד לעלילה של אחותו ג'וי (ג'סיקה סטרופ, "The Following"), לפעמים כניגוד, ולפעמים כהתאמה. שניהם מתמודדים עם אותם אירועים, אותם הם חוו מנקודות מבט שונות, ושניהם מנסים לצאת מזה בדרכם שלהם.
פין ג'ונס, המגלם את דני ראנד, לעומת זאת, כנראה שכבר לא יוכל להיות (לפחות בסדרה הזו) הדמות הראשית שממש מובילה את העלילה, ושסוחפת את הצופים. שלא תבינו לא נכון, גם הוא השתפר המון ביחס לעונה הראשונה, ועצם העובדה שדני ראנד שלו היה הרבה פחות ילדותי, הרבה יותר מחושב, הרבה פחות מעצבן ויותר מעניין – צריכה להיזקף לא רק לזכות כותבי הסיפור, אלא גם לזכותו. אבל הוא פשוט לא טוב מספיק. כנראה שפשוט אין לו את האקס פקטור שיש לקריסטן ריטר וצ'ארלי קוקס.
דמות חדשה שהצטרפה לעונה הזו, היא דמותה של מארי ווקר. לחובבי הקומיקס של מארוול, זוהי דמות מוכרת וגם מורכבת לגילום. אליס איב ("האויב בתוכנו – סטארטרק") קיבלה עליה את המשימה, ולמרות שהיא צולחת אותה בצורה לא רעה בכלל ומוסיפה לא מעט לעונה הזו, משהו שם עדיין חסר. ההבדלים בין הדמויות השונות שמתרוצצות בתוך מארי ווקר לא מספיק מודגשים, גם כאשר אמור היה להיות ברור מי מהן היא זו ש"שולטת" כרגע. האשמה לא בהכרח נופלת עליה, או לפחות לא רק עליה, אבל זה לא היה משכנע מספיק.
העונה השנייה לא מושלמת, ממש לא. יש לה לא מעט חסרונות, למרות שלא נגעתי ברובן הגדול. היו עלילות צד שנפתחו ללא צורך, צירופי מקרים שנועדו לקדם את העלילה, שהיו קצת מוגזמים מידי ועוד. אבל תחשבו כמה פעמים שמעתם את המשפט "אני האיירון פיסט האלמותי, מגנה של קון לאן, אויבה הניצחי של היד" בעונה הזו. תחשבו טוב, כי המספר יפתיע אתכם. מוזר שמשפט אחד מסמל כל כך הרבה, אבל אולי זו הדוגמה הכי טובה והכי ברורה להבדל בין העונות. אם העונה הראשונה הייתה תחילת ההידרדרות של סדרות מארוול ונטפליקס, אולי העונה השנייה מסמלת את תחילת ההתאוששות שלהן. אומנם לא מדובר בקפיצה ענקית קדימה, אבל לפעמים גם צעד אחד קטן הוא סימן חיובי. אם זה לא משכנע אתכם, אפשר להסתכל על זה אחרת – העונה השנייה גרמה לי לרצות לראות את העונה השלישית. זו כבר התקדמות מדהימה.
איל אמיר
אוהד ברצלונה, מחשיב את צ'נדלר בינג כמנטור רוחני, חולק יום הולדת עם ברוס וויין, ושורף הרבה יותר מידי זמן על טלוויזיה וקולנוע.
האם העונה החדשה של Stranger Things מצליחה לשמר את הרוח הכיפית ואת הדמויות המעולות? ביקורת **כוללת ספויילרים** לעונה השלישית.