"דרדוויל" הייתה הכוח החלוץ, הסדרה הראשונה של נטפליקס-מארוול. זו שהניחה את היסודות ליקום הטלוויזיוני, שהיה אמור להיות מאוחד בשיאו ל"המגנים". בעוד העונה הראשונה הייתה מצויינת, והשנייה שמרה על רמה גבוהה (אם כי בחצייה השני היא קצת הלכה לאיבוד), היקום הטלוויזיוני הנ"ל הלך והידרדר. אומנם "ג'סיקה ג'ונס" התחילה מצוין גם היא, אבל עונתה השנייה הייתה במקרה הטוב משעממת, "לוק קייג' " לא זוכה לקונצנזוס, משהו ש"איירון פיסט" כן זוכה לו, אבל מהסיבות הלא נכונות, ו"המגנים"? בואו רק נגיד שהיא לא הייתה אירוע השיא שרבים ציפו לו. ולכן, לא מעט הונח על הכתפיים של "דרדוויל", וכאשר הוכרז שהעונה החדשה תעלה באוקטובר, רף הציפיות הרקיע שחקים.
והעונה הזו ענתה ועלתה על כולן.
אפשר לתת לא מעט סיבות לנושא הזה – משחק טוב של השחקנים השונים, תסריט שאינו עמוס בקלישאות ועלילה שנראה שחשבו עליה יותר מכמה דקות. אחת הסיבות היותר גדולות לעונה השלישית המצויינת שעלתה אתמול, היא שפשוט ככה זה נראה כשאכפת לנו מהדמויות. גם אם זה מקובל כאשר מדובר בדמויות כמו קארן פייג' ופרנקלין "פוגי" נלסון, עדיין לא מובן מאליו שגם הדמויות החדשות שהצטרפו העונה (המרכזיות שבהן הן האחות מגי והסוכנים דקס ונאדים) מצליחות לעורר אצל הצופים תחושות שבדרך כלל שמורות לדמויות שמלוות אותנו לאורך כמה עונות.
לא מעט מהעונה הזו מוקדש לדוגמאות שונות לאותה סיטואציה, או לאותן שאלות: "מה קורה לאדם כשהחיים שלו מתפרקים?", "איך אדם מגיב לאירועים טראומתיים שקורים לו?" ו"איך החלטה אחת יכולה לשנות חיים שלמים, של המחליט ושל הסובבים אותו?". כמעט כל הדמויות הראשיות, חדשות וישנות, נתקלות בשאלה הזו, בין אם מדובר במשהו שקורה להם תוך כדי העונה, או באירועים מעברם.
מאט מרדוק מתחיל את העונה השלישית שבור, פיזית ומנטלית. אירועי העונה השנייה ו"המגנים" עוד רודפים אותו. החושים שלו לא מתפקדים כמו בעבר, ולא רק בגלל פגיעות פיזיות – הוא נחוש ללכת בדרך ספציפית, ובוחר לאטום את עצמו ולהתעלם מכל מה שקורה מסביבו, גם כאשר זה פוגע בו. המסע שהוא עובר לאורך העונה הזו, הוא מסע שמוכר לנו מאוד מסדרות שונות, וברגעים מסויימים זה קצת מעיק - שוב הגבול בין הדמות לאלטר אגו שלה מיטשטש, ושוב היא יוצאת ל"מסע" שבסופו היא תבטח יותר בעצמה ובחבריה. אך ברוב העונה זה עובד, בעיקר בגלל שמרדוק לא לבד בסירה.
כיאה לדמות שידועה בחיבור שלה לנצרות , לאורך העונה מרדוק תמיד מהווה חלק מ"שילוש" – מלוות אותו, לאורך העונה, ארבעה זוגות: האב לאנטום והאחות מגי בפינה אחת, בשנייה נמצאים פייג' ופוגי, היריבים קינגפין ובולזאיי בפינה השלישית וברביעית, שמתרחשת בתוך ראשו של מאט עצמו, ישנם הופעות של 2 "דמויות" מהעבר. אפשר לחשוב שכל אחת מהדמויות, שייכת לצד אחר באופי של דרדוויל, ואפשר גם לשלול את התפיסה הזו. אבל מאט תמיד באמצע, וגם כאשר הוא לא זה שמוביל את העלילה, הוא עדיין זה שמקשר בין האנשים השונים, והוא הסיבה להתפתחויות השונות.
מהצד של ה"רעים" נמצא לו בנג'מין פוינטדקסטר (ווילסון בת'ל, "המדריך לרוצח"), או דקס, כפי שיותר נוח לקרוא לו. לאורך עשרות השנים בה הדמות של דרדוויל קיימת, בולזאיי מהווה את אחד מאויביו הגדולים ביותר, והתקווה שנזכה לראות אותו בסדרה נענית בעונה השלישית, בערך. במהלך שמזכיר את העונה הראשונה של "המעניש", אנחנו לא מכירים את בולזאיי כבולזאיי. הוא לא נבל העל הידוע לשמצה, ואין לו סמל של מטרה על המצח. אנחנו זוכים לראות את ההתפתחות של דקס, כמישהו שיהיה בעתיד יריב ניצחי של מאט מרדוק. במהלך דומה נוסף, הפעם לפרנק קאסל עצמו ולא לסדרה שלו, העלילה מותחת קווי דימיון בין דקס לבין מרדוק, בעיקר מבחינת נקודת הפתיחה של השניים. אחד המשפטים הזכורים של המעניש, מהעונה השנייה של "דרדוויל", היה "אתה במרחק יום אחד רע מלהיות אני". זה אומנם לא המצב עם דקס, אבל הדרך בו הוא מתמודד עם הסיטואציות, השפיות המזגזגת שלו, והדרך בה הוא מתחבר עם ווילסון פיסק, גורמת לפעמים לחשוב, לאורך העונה, שכל מה שמבדיל בין 2 היריבים הללו, הוא מי שחנך וגידל אותם לאחר האסונות שהם חוו כילדים.
לפני כמה שבועות עלתה באחת מקבוצות הפייסבוק השאלה "מבין הסדרות של מארוול, מי הנבל הכי טוב?". לא זכורה לי התוצאה הסופית, אבל לאורך כל הריצה של הסקר, 2 דמויות הובילו בצורה מובהקת: ווילסון פיסק וקילגרייב. אומנם לקילגרייב לא ניתנה האפשרות לסיבוב שני, אבל לאחר העונה השלישית של דרדוויל, אני חושב שהתוצאות צריכות להיות עכשיו חד משמעיות, וללא שום תחרות. ווילסון פיסק, ה"קינגפין", הוא הנבל הכי טוב שדרך בסדרת קומיקס כלשהי, מארוול או לא מארוול. התחושה, שמועברת על ידי הדמויות הן בדיבור והן בהבעת רגש, שבכל מהלך שיעשו פיסק תמיד יקדים אותם, היא אחת הסיבות המרכזיות לאיכות של העונה הזו. הסיבה היחידה שאני לא מפרט יותר היא שכל דבר קטן נוסף שאכתוב, יפגע באלו שלא צפו עדיין בסדרה. אומנם הסיפור שהדמות קיבלה היא סיבה גדולה מאוד לעוצמה של ווילסון פיסק בעונה השלישית, אבל היא לא היחידה. וינסנט ד'אונופריו ("גברים בשחור", "חוק וסדר: כוונה פלילית") מציג בעונה הזו הופעה שגורמת לנו להצטער שראינו כל כך מעט ממנה בעונה השנייה.
העונה השלישית של "דרדוויל" מתחילה לאט. לא "ג'סיקה ג'ונס" לאט, אבל לאט יחסית. זה יכול להרתיע כמה אנשים, וזה יכול לגרום להם להאט את קצב הצפייה. אבל ההמתנה תשתלם, כי החל מאמצע העונה העלילה מעלה הילוך אחר הילוך, ועוצרת רק לעיתים, כדי לאפשר לצופה לקחת אוויר, לעכל ולאגור כוחות להמשך. בנוסף, דברים מסויימים שקורים בחצייה השני, שופכים אור על לא מעט דברים שאולי נראו מיותרים בחצי הראשון ובניגוד לעונה השנייה, העונה השלישית הסדרה "חזרה למקורות" ולא פיצלה את העלילה לשניים, וזה פשוט עובד.
גם אם ויתרתם על לוק קייג', גם אם התייאשתם באמצע מג'סיקה ג'ונס – אתם חייבים לעצמכם את הצפייה בעונה השלישית של "דרדוויל". בקצב הביטולים האחרון לכו תדעו, אולי היא תהיה האחרונה.
איל אמיר
אוהד ברצלונה, מחשיב את צ'נדלר בינג כמנטור רוחני, חולק יום הולדת עם ברוס וויין, ושורף הרבה יותר מידי זמן על טלוויזיה וקולנוע.
האם העונה החדשה של Stranger Things מצליחה לשמר את הרוח הכיפית ואת הדמויות המעולות? ביקורת **כוללת ספויילרים** לעונה השלישית.