מערכת גיקסטר היא מקום אפל וקסום. אנחנו צוות מאוחד, שחי ונושם את התרבות הגיקית במגוון סגנונות. מעטים הסרטים שהדיעות עליהם כל כך חלוקות עוד ברמת הטריילר כמו ״באומן נגד סופרמן״. ככל שמועד ההקרנה התקרב, היה ברור לכולנו שאחד מהתרחישים הבאים כנראה יקרה: אחד מאיתנו הולך לטעות בענק, אחד יופתע בענק, והשאר ינועו בין מספר ביסים, ללאכול את הכובע כולו.

"שחר הצדק" מנסה להיות חוויה מתקנת לאיש הפלדה, תוך כדי הרחבת הייקום הסינמטי של DC. אפשר להתייחס לאיש הפלדה כאל Prequel לא כל כך מוצלח על דמות בודדת בייקום הסינמטי שלהם. הסרט מקדיש לא מעט מהשעתיים וחצי שלו לבניית העולם של DC, איחוד בין מטרופלויס לגות'הם דרך שני גיבורי הבית שלהן, הכנסת דמות מיתולוגית חדשה, ורמיזה (ענקית) לסרטים הבאים שיבואו.

זאק סניידר הוא במאי שנוי במחלוקת. אף אחד לא יכול להתווכח עם היכולות הטכניות שלו. הוא וירטואוז מצלמה המושפע מאוד מעולם הקומיקס, בייחוד של פרנק מילר, שעל עיבודי הקומיקס שלו הוא בנה את הקריירה שלו ("300"). הוא מצטיין בלהפיק פריימים יפיפיים אשר מעניקים למדיום הקומיקס את מקומו הראוי מבלי להשתלט על הלוק הכולל של הסרט ועדיין מציעה נקודת מבט ייחודית גם על מותגים מוכרים כמו סופרמן ובאטמן.

דוגמא מושלמת לכך היא הפתיח של הסרט: הסצינה המפרוסמת של רצח הוריו של ברוס ווין מופיעה שוב ושוב במהלך השנים במגוון סרטיו של באטמן, אך שימוש מדויק בזוויות מצלמה בשילוב מחווה לטים ברטון, מאפשר לנו להתחבר חזרה לעולמו הפנימי של איש העטלף, ולייצר מקום עבור ברוס ווין ביקום הסינמטי של DC.

הסרט נפתח מנקודת מבט שונה לסצינת השיא של "איש הפלדה". הסרט "משתמש" בסצינת השיא של סופרמן מול גנרל זוד כדי להציג, לייצב, ולהוציא לפעולה דמות חדשה לחלוטין שלא נראתה בעולם הסינמטי של DC מקודם לכן. עד "שחר הצדק" ברוס ווין לא רלוונטי כלל לסופרמן ופתיחת הסרט מגשרת על הפער הזה בסצינה מותחת במיוחד: ברוס ווין נמצא במרכז מטרופוליס וחוזה במו עיניו את הבניין המקומי של WAYNE מתמוטט. סצינה זו ממצבת את שני גיבורי העל עוד בסיומו של הסרט הקודם, וממקמת את הסרטים כיחידה משותפת בזמן, במרחב ובייקום של העולם הסינמטי החדש שנבנה לנגד עינינו.

הסרט מתרכז בברוס ווין, אשר נחרד לגלות על קיומו של חייזר בעל כוחות על המהלך בינינו ויכול באצבע אחת לזרוע הרס על הכוכב. בעוד סופרמן נקרע בין זהותו האנושית לבין מיתוגו כ"אל" בין יושבי כדור הארץ, המתפללים אליו בעיתות משבר ומצוקה הפחד מפני סופרמן גובר והולך.

לאחר התקרית בה נהרגים חפים מפשע בה סופרמן מציל את לויס ליין מפני טרוריסט בערבות אפריקה, מוקמת ועדה אשר תפקידה לבחון את סופרמן ולהביא אותו לצדק (בתקווה כמובן שהואיקבל זאת על עצמו). התייצבותו של סופרמן בועדה מובילה להשלכות הרסניות - מאחורי הניסיון הזה, עומד כמובן לקס לות'ור, שעושה הכל כדי להשיג את הריסותיה של חלליתו של זוד ולהשתלט על הטכנולוגיה הקריפטונית. מה שמוביל לאסון בקנה מידה מדיני בארה"ב, המוביל לשרשרת אירועים שתוצאותיה טרגיות.

ג'סי אייזנברג לא עשה רושם מיוחד בתפקידו כלקס לות'ר. המניירות הילדותיות המוגזמות שלו, שמסווגות אותו א-לה ילד פלא עולם הטכנולוגיה, מעייפות רוב הזמן. כנבל הוא היה לא מספיק מאיים וההופעה שלו לא אחידה. הדמות שלו נראית כמונעת מפסיכוזה ולאו דווקא שיגעון גדלות כמו לקס לות'ור המוכר לנו.

הכתיבה עבורו הייתה דווקא מספקת, אבל אייזנברג, שהיה אמור לזרוע בצופה אימה, בעיקר שיעמם ונראה כאחד הדברים החלשים ביותר בסרט. גילומו של ג'ס אייזנברג כנבל פשוט לא מצליח למלא את הנעליים הגדולות והאגו-מאנייקיות של לות'ר והוא מתאים יותר לגילום בטלווזיה, לא בהכרח על המסך הגדול.

ברוס ווין, בגילומו של בן אפלק עושה דווקא עבודה סבירה לחלוטין. הוא לא כריסטיאן בייל, אבל בגילום התפקיד הוא לא "אישר" את מחאת הרשת המטאורית אליה זכה שהוכרז הליהוק שלו. כן, יש לו נפילות פה ושם, (בייחוד בשימוש במערבל הקול בזמן שהוא נמצא בתוך החליפה האייקונית) אבל מה שמפריע בעיקר, זה ה"שכפ"ץ שריר" ששמו לו על הגב והכתפיים בזמן הצילומים.

הניסיון להציג אותו כ"ביריון" נראה כל כך לא אמין, שזה גרם לצופה בצחוק. (גילוי נאות, הכותבת הינה מאמנת חד"כ וספורטאית אך העניין בולט לעין לכל אחד עם מעט הבנה באנטומיה האנושית. הדבר בולט עוד יותר בסצינות מול הנרי קאביל אשר הציג מבנה מעט יותר "אנושי" למרבה האירוניה).

סופרמן ממשיך את הגילום החצי-אנמי שלו באיש הפלדה. הוא לא מדבר הרבה ובעיקר נראה שדמויות אחרות מתמודדות עם הקונפליטים שלו מה שיוצר חוסר אמינות משווע. הנרי קאביל כבר הוכיח עצמו כשחקן מוכשר וכריזמטי (שם קוד מ.ל.א.ך) מוצא את עצמו גם בהמשכו של "איש הפלדה" בתפקיד שלא מתעכל עד הסוף.

סופרמן מתפקד כמאריונטה, נקרע בין הנשים בחייו, אשר מנסות להשאיר אותו "אנושי". בניגוד לגיבורי על אחרים אשר הם המרכז, והכוח המניע של הסרטים שלהם, כאן הדגש הוא פחות על איש הפלדה ויותר על הכוחות שסביבו, המפעילים עליו מניפולציות. לקס, לויס, אמא שלו, באטמן, האנושות שקוראת לו להציל אותה. לא מצאתי בסופרמן את הכוח האנושי הזה שדוחף אותו לעשות טוב, את מה שמניע אותו, והשלמה עם הייעוד שלו להיות מגן האנושות וסמל התקווה של כדור הארץ. קלארק הגדיר את זה יפה, "זהו חלום של חוואי מקנזס". ואותי באופן אישי,זה העציב מאוד.

גל גדות מביאה לנו הרבה נחת. היא גונבת את ההצגה כאשת מסתורין אשר מלווה את את הסרט באג'נדה לא ברורה, האינטרקציה שלה עם סופרמן כמעט ולא קיימת לצערנו, אבל היא מאירה את המסך בנוכחות שלה. בחירת המלתחה היא אחת ההברקות היפות ביותר בסרט. (ברוב ההופעות שלה היא מופיעה בשמלות ערב מהממות) משולבים במוטיבים עדינים של וונדר-וומן שמאוד נהניתי למצוא אותם. ובאמת חבל שהיא לא בתפקיד משמעותי יותר. אם היא תמשיך כך בסרט "וונדר וומן" שיגיע לאקרנים ב2017, יהיה הצלחה ענקית.

סרטי קומיקס הופכים לתת ז'אנר של סרטי אסונות, אבל הסרטים השאפתניים יותר, מנסים לא רק להיות מבדרים, אלא גם לנקוט עמדה פוליטית וחברתית כפי שהיה בקומיקס. מארוול לדוגמא,לא חוששים לעמת את הגיבורים שלהם עם דילמות חברתיות ופוליטיות. סרטי הקומיקס מנסים גם למרכז את הדיון סביב סוגיות פוליטיות על גיבורי העל. מי שומר על הגיבורים? האם עקב היכולות שלהם, הם מחוץ לחוק? מי יכול לשלוט עליהם ולהגן עלינו מפניהם? ויותר מזה, האם אנחנו צריכים הגנה מפניהם?

״סוכני שילד״, ״דרדוויל״ וגם ״קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים״ עוסקים בצורה עקיפה וישירה בנושא הזה, וזה הופך לטרנד של ממש בקולנוע בכלל, ובסרטי קומיקס בכלל. הנושא גולש גם ל"שחר הצדק" ומהווה את הבסיס של המאבק בין שני גיבורי העל.
הסרט מציג כאן פחד לגיטימי וחוסר אימון בגיבוריו, בעוד רוב האנושות מוצגת כרואה בסופרמן כ"הגואל" שלה, הפוליטיקאים וטייקוני העל (לות'ור, ווין) רואים בו איום ממשי על האנושות כולה. בעיניהם, סופרמן הינו כוח ללא בקרה שלא ניתן לצפותו מראש את פעולותיו והוא אינו כפוף לאיש או לשום ארגון. אלא רק למוסר הפנימי שלו. (הסרט אפילו משווה אותו לדיקטוטרים אשר "חשבו שהם עושים את הדבר הנכון"). בעוד הסרט מתאמץ להראות את סופרמן כמוסרי, אשר רוכש כבוד לחוקה האמריקאית, הוא מואשם לא פעם בכך שהוא מפעיל כוח מוגזם כדי להגן על האנושות ובכך פוגע בה יותר. (אגב, זוהי הייתה אחת הביקורות שהוטחו על הסרט איש הפלדה, שסופרמן מטיל הרס מטורף יותר ממה שהוא מסייע לאנושות). הקונפליקט הפנימי הזה של איש הפלדה, לא מוצג לעומק בסרט, וסופרמן עצמו כפי מטולטל בין הנשים בחייו, חלומו של אביו, והסלידה מהסגידה אליו כאל "אלוהים".

בגלל איש הפלדה, הגעתי עם אפס ציפיות. אבל אני מופתעת שהייתה לי חוויה נעימה יחסית. נראה שסניידר לומד תוך כדי תנועה איך לשפר את הייקום הסינמטי. הוא מנסה להטמיע את הסרטים ליחידה אחת משותפת, והופך את "שחר הצדק" לחוליה המחברת בין איש הפלדה, לסרט "ליגת הצדק" אשר יגיע בשנה הבאה.

לאחר 2 מערכות שמתמודדות עם סופרמן וההשלכות על היותו גיבור על, שתי מערכות של מותחן פוליטי וקפיצה קטנה לדרמת ריגול, המערכה השלישית "שוברת כיוון" וז'אנר לכיוון "מדע בדיוני" ודוהרת היישר לסרט הבא בסדרה "ליגת הצדק". החיבור כל כך נראה לעין, כך ש"שחר הצדק" כיצירה קולנועית בודדת משלם את המחיר. החלוקה כל כך מובהקת, שהיא אפילו מופיעה בשם הסרט. באטמן נגד סופרמן (שתי מערכות ראשונות). "שחר הצדק" (מערכה אחרונה), נחמד, אבל לא כל כך עובד. מה שנותר בסוף הוא ניסיון לא כל כך מוצלח לשלב ז'אנרים של מדע בדיוני, משל פוליטי, וסיפור אהבה קטנטן לתוך סרט אחד. בסופו של דבר זאק סניידר עדיין לא הצליח לייצב את הטאץ' ייחודי ליצירת ייקום סינמטי כפי שמארוול, או פוקס עושים זאת. מצד שני, הוא רק התחיל.

השורה התחתונה

חוליה מקשרת בין שני סרטים ופחות סרט בזכות עצמו.
אבל באטמן עושה קרוספיט.

מירי נמנוב היא המפיקה הראשית של גיקסטר.
מלבד היותה חובבת קומיקס,ונטפליקס מושבעת,
היא מאמנת כושר, וספורטאית חובבת