"איפה את, ברנדט" הוא סרט שמבוסס על ספר בעל אותו שם. את הספר כתבה מריה סמפל ב-2012 והוא מספר על אשת קריירה מוצלחת שעברה בעקבות עבודתו של בעלה לסיאטל הגשומה והקרה, ולא מסתדרת עם השינוי הזה בכלל. היא הופכת לאישה נוירוטית, לא חברותית ולא תקשורתית, שמנהלת את חייה באמצעות עוזרת-אישית שעושה בשבילה הכל, והתקשורת איתה נעשית רק באימיילים והודעות קוליות. כמה שפחות מגע אנושי.
גם אחרי שראיתי את הטריילר לא נמשכתי לסרט, ואיך אני שמח שהלכתי בכל זאת.
"איפה את, ברנדט" היא דרמה קלילה על נושאים כבדים, המתקיימת בעולם מאוד מרוחק מאיתנו, הישראלים, אבל מדברת על בעיות שיש להרבה מאוד אנשים, שחווים משבר-חיים, נרתעים מחברה, ממחויבות, מתקשורת או מהצורך לנהל את החיים של עצמם. גם אם הם אנשי קריירה מצליחים בעבר או בהווה.
את הביקורת לסרט אתחיל דווקא מהסופרת, כי היא הלב של הסיפור הזה והוא קצת הסיפור האישי שלה. סמפל הועסקה כתסריטאית בכמה סדרות מוכרות מתחילת שנות ה-90, כמו "בברלי הילס 90210", "משתגעים מאהבה", "משפחה בהפרעה" ו"סאטרדיי נייט לייב". ב-2008 פרסמה את ספרה הראשון ועברה עם בעלה לגור בסיאטל. במשך שנתיים היא סבלה מהמעבר מלוס אנג'לס השמשית לעיר הקודרת הזאת והאשימה את העיר כולה בחיים האפורים שנהיו לה ובמחסום הכתיבה שחוותה. ואז היא הבינה שהיא שונאת עיר של מיליוני אנשים שהיא לא מכירה, ומשם הגיע הרעיון לספר. הספר כיכב במשך שנה ברשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס (הישג נדיר לספרים שהם לא מסדרות "הארי פוטר" או "חמישים גוונים") והזכויות לסרט נקנו שבוע אחרי שהספר יצא לשוק.
כשהוצע לסמפל להיות שותפה בכתיבת התסריט היא סירבה. בראיון היא אמרה שהיא מכירה את הוליווד מספיק טוב לדעת שיכאב לה כל שינוי שיכפה על הסיפור והיא לא תוכל להילחם במפיקים שיחליטו לקצר או לשנות חלקים שיהיו יותר "קולנועיים". מבחינתה הספר הוא היצירה שלה. הסרט הוא תוצר לוואי והיא לא מתייחסת אליו כ"שלה". גישה מאוד בריאה ומפתיעה בעולם שכולם רוצים לעשות בו הכל.
את הסרט ביים ריצ'ארד לינקלייטר, שרוב סרטיו עד כה היו דרמות, כמו "לפני הזריחה" שזכה כבר לשני המשכים, ו"התבגרות" שהיה פרויקט שאפתני שצולם במשך עשור שלם, אבל גם סרטים כמו "בית ספר לרוק" וסרט האנימציה ההזוי "סורק אפילה". הניסיון בדרמות, קומדיות וסרטים אפלים מתכנס כאן לסרט אחד שמכיל את שלושת הז'אנרים בצורה עדינה ורגישה.
בתפקיד הראשי קייט בלאנשט ("ת'ור רגנרוק", "יסמין הכחולה", "אושן 8") שכרגיל משחקת בצורה יוצאת דופן. היא מהפנטת בזמן שהיא מגלמת דמות שחווה קשת רגשות רחבה ומתמודדת עם משברים (אמיתיים ופיקטיביים) בצורה שמאוד קל להזדהות איתה. מריח כמו מועמדות נוספת לאוסקר, אם יורשה לי להתנבא.
את בעלה של ברנדט, אלג'י, משחק בילי קרודאפ ("השומרים", "להתפלל, לאכול לאהוב", "ספוטלייט") בתור התומך נפשית אבל לא נוכח פיזית. את ביתם היחידה, בי, משחקת שחקנית צעירה שזהו סרטה הראשון - אמה נלסון. היא מזכירה את אלכס דאנפי, הבת האמצעית מ"משפחה מודרנית", אבל אולי זה רק המשקפיים והעובדה שהיא תלמידה טובה. היא גם מצליחה לשקף הרבה מאוד רגשות ומשמעויות בתפקיד שניתן לה, ויש לי הרגשה שנראה אותה בפרויקטים נוספים בקרוב מאוד.
עוד בסרט קריסטין וויג ("סאטרדיי נייט לייב", "החיים הסודיים של וולטר מיטי", "מכסחות השדים"), השכנה המעצבנת שמייצגת את סיאטל כולה. לורנס פישבורן ("מטריקס", "ג'ון וויק", "באטמן נגד סופרמן") הוא חבר מהימים בהם היתה ברנדט משהו אחר. ג'ודי גריר ("עולם היורה", "פתאום 30", וסדרת הטלוויזיה "מבוקש לחקירה") היא פסיכולוגית המגוייסת לתמוך בברנדט.
הסרט הוא גם סרט משפחה, גם סרט מסע וגם סרט על התגברות אישית על משברים ופחדים. לכולנו יש את הפרויקט האחד שאנחנו מתים לעשות אבל דוחים בגלל כל מיני סיבות: כי זה לא הזמן, הסיכון הכלכלי גדול מידי, אנחנו לא מאמינים בעצמנו, הסביבה גורמת לנו לא להאמין ברעיון - אינסוף סיבות. אבל את החלום יש לכל אחד כמעט. מה שבא אחרי הרבה שנים של הסתרת החלום הזה ודחיקתו מרשימת האופציות שלנו זה תסכול ושינוי התנהגותי בלתי נשלט שגורם לנו לאבד אמון בסביבה שלנו.
מה שבצעירותינו אנחנו מכנים "ביישן" או "שקט" הופך בגיל מבוגר ל"מתבודד" ו"דכאוני". כמו הסיפור על הצפרדע שיושבת בסיר שמתחמם לאט ולא מרגישה את המוות המתקרב שלה כי השינוי איטי, יחסית, ככה אנחנו, כאנשים, חיים עם התסכולים שלנו ולרוב לא קולטים כמה זה פוגע בנו ובקרובים אלינו עד שנהיה מאוחר מידי, או עד שאנחנו מקבלים מראה שמציגה לנו את התוצאות של התנהגותינו. "איפה את, ברנדט" הוא לא סרט קואצ'ינג, אבל הוא נוגע בנקודה הזאת בדיוק, של הדחקה, דחיינות, רחמים עצמיים, והוא גם מראה איזושהי דרך לצאת מזה. זאת לא דרך שתעבוד לכל אחד, אבל יש בסרט תקווה לדעת שבכלל יש דרך כזו.
לכן, מלבד העובדה שהסרט מצולם באופן יפהפה, משוחק נפלא וכתוב מקסים - הוא עמוק וחשוב יותר מרוב מה שראינו בקולנוע מתחילת השנה לפחות. מה שממש הופך אותו למוצלח היא העבודה שבמהלך הסרט לא מרגישים את כובד משקל הנושאים המוצגים בו. הסיפור מסווה כך שאנחנו יכולים ליהנות מהסרט ולספוג את המסר בצורה מאוד נוחה לעיכול.
יורם לשם
בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
מקום שקט 2 עולה לאקרנים, וגיקסטר מפנק אתכם בכרטיסים!