לפני שנתיים יצא החידוש למיני סדרה שהופקה לפי ספרו של סטיבן קינג - "זה". הספר ראה אור ב-1986 ומיד הפך לדבר הכי מפחיד באותה שנה: הספר שהרס את מקצוע הליצנות בארה"ב בעיקר אבל לא רק. ב-1990 הספר הפך לאירוע טלוויזיוני במיני סדרה בת שני חלקים, בכיכובו של טים קארי.
הספר מתאר את קורותיהם של חברים בעיירה דרי שבמדינת מיין, בהפרש של 27 שנים, כשהם ילדים ושוב כשהם מבוגרים. בזמן שהספר מדלג בין הזמנים מפרק לפרק, מיני הסדרה יצרה פרק ראשון שתאר רק את מה שקרה ב-1958, כשהגיבורים היו בני 13-14, ובפרק השני כשהילדים התבגרו, והשנה היתה 1985.
הפורמט הזה היה חביב על היוצרים של הסרט "זה" מ-2017, אבל כדי להפוך את הסרט ליותר רלוונטי, התאריכים שונו. הסרט הראשון מתרחש ב-1989 ומציג רק את סיפורים של הילדים והחלק השני שלו מתרחש ב-2016 בהתאמה, אבל משלב כמה דברים שלא ראינו בסרט מלפני שנתיים עם הכוכבים של הסרט ההוא, יחד עם מה קורה לגיבורים שהפכו למבוגרים.
בשביל סטיבן קינג זו תקופה מצוינת. שני הסרטים האלה שוברים את הקופות. לפני מספר חודשים יצא החידוש לסרט "בית קברות לחיות", בעוד חודשיים יוצא "דוקטור סליפ" (ההמשך שכתב בשנת 2013 לספר "הניצוץ"). לפני שנתיים יצא גם הסרט "המגדל האפל". נראה שהעולם לא רק שאוהב את כתביו של קינג, הוא גם שמח לחזור ולראות עיבודים חדשים לאותם סיפורים.
הסיפור הוא אותו סיפור (וסליחה אם זה ספוילר על הסרט הראשון אבל, come on…). אחרי שחברי מועדון הלוזרים מצאו איך להתגבר על פניוייז הליצן הרצחני הם נשבעו לחזור לעיירה אם אי פעם הם ישמעו שפניווייז חזר. אז עברו 27 שנים והוא חזר. החברים עזבו כבר את העיירה המפחידה בה הם גדלו, אבל מרגישים מחויבות לחזור, גם אם זה רק כדי להגיד לכולם שילכו לעזאזל ולחזור לחייהם הפגומים. ביל סקארסגארד ("דדפול 2", "בלונדינית אטומית") ממשיך להיות מצוין בתפקיד הליצן שיודע לפתות ילדים ואז להפחיד את הבג'יזס מהם.
הילדים בסרט הראשון היו עם ניסיון קולנוע מוגבל אבל אף אחד מהם לא היה "כוכב קולנוע". הסרט הראשון הפך אותם לכוכבים, ועכשיו עברו שנתיים והסצנות איתם מוצלחות ומרגשות מאוד. לתגבור וחיזוק הקאסט הצליחה ההפקה להביא 3 שמות גדולים. ג'יימס מק'קבוי ("אקס מן: אפוקליפסה", "ספליט", "כפרה") בתפקיד ביל דנברו, הילד שאיבד את אחיו ולא מפסיק לחפש אותו. ג'סיקה צ'סטיין ("המשחק הגדול", "כוננות עם שחר", "להציל את מארק ווטני") בתפקיד בברלי, הבת היחידה בחבורה. וביל היידר ("אסון מהלך", "סופרבאד", "סאטרדיי נייט לייב") בתור ריצ'י, הילד עם הפה הכי גדול שמשתמש בהומור כנשק להתמודדות עם בעיות.
היידר גונב את ההצגה בזכות היכולות הקומיות שלו. מק'קבוי מעולה כהרגלו, וצ'סטיין מראה את הצד הפגיע שלה בצורה משכנעת. השחקנים שמגלמים את הגרסאות המבוגרות של אדי, מייק, סטנלי ובן לא מרשימים מעל הממוצע ולכן לא יזכו לפירוט כאן.
הסרט הראשון היה מצוין בעיני, לא רק בז'אנר האימה אלא בכלל. ה"אימה" שהיתה בו הגיעה מהמצוקות הנפשיות של הדמויות יותר מאשר הקפצות ודם (למרות שלא היה חסר מהם בכלל). כל הסרט צולם מגובה עיניהם של הילדים והציג את כל המבוגרים כמאיימים ומניפולטיבים, לא רק פניווייז הליצן.
הסרט השני קצת שונה. זה אותו במאי (אנדי מוצ'יאטי: "מאמא", "זה" ו"הפלאש" שמתוכנן לשנה הבאה) ולפחות כותב אחד מהשלושה שרד (גארי דוברמן: "אנאבל", "סכנה מבפנים"). רוב הצוות נשאר, אבל איכשהו הסרט מרגיש שונה מחלקו הראשון. בתחילת הסרט יש לא מעט התעללות רגשית בגיבורים, אבל זה הולך ומתפוגג, ובמקום מצוקות רגשיות אנחנו חוזרים לפחד קיומי שמאפיין יותר סרטי אימה אחרים.
השוני בולט בשלושה תחומים עיקריים: קטעים שנזקקו לאפקטים ממוחשבים נראו פחות טוב מאשר בסרט הקודם. משהו בגרפיקה הממוחשבת היה לא גמור והסינטטיות הורגשה בכמה מקרים, בעיקר בהם פניווייז משנה את צורתו למשהו מפחיד. בנוסף, למרות כמה שחקנים ממש מעולים, שאר המשתתפים סבלו מבינוניות. ולבסוף, הסיפורים המופרדים, בדומה למבנה שראינו בחלק הראשון, פחות זורמים ומרגישים כמו צ'ק ליסט, ובגלל שאלה לא ילדים, אלא מבוגרים, אנחנו פחות חוששים לגורלם. מסתבר שמוות, כאב או פחד פחות מטרידים אותנו כשמדובר במבוגר ולא בילד. שלושת הדברים האלה מנעו ממני להיבלע בסרט כמו שרציתי, כמו שעשיתי בחלק הראשון.
עוד משהו בולט מאוד בסרט הוא אורכו: שעתיים ו-49 דקות. זה, כשלעצמו, יכול להיחשב כסיוט לאנשים שבאים לקולנוע. אבל איכשהו דווקא האורך לא מורגש כמגבלה. הקצב של הסרט מעולה. רק אחרי שעתיים הצצתי בשעון, וגם זה רק כי אחת הדמויות על המסך עשתה את זה והזכירה לי שאולי גם לי כדאי.
האתגר הגדול בסרט היה לשמר את הפחד שעבד טוב מאוד בחלק הראשון (שהוא, דרך אגב, גם סרט האימה המכניס ביותר בכל הזמנים, עם הכנסות של מעל 700 מיליון דולר בעולם כולו) אבל עם סט שחקנים שונה, כשלכל אחד יש גם את החיים שלו, אבל גם את הזכרונות, ולא רק של הליצן, אלא בעיות אחרות שהם צברו עם השנים כשהם גדלו בצל הטראומה. בניגוד לרצון הבמאי (אני מנחש) החלק הראשון של הסרט מפחיד יותר מחלקו השני.
בפן הפסיכולוגי, מה שאיחד את הילדים האלה היה שהם קראו לעצמם "מועדון הלוזרים". כמה שלא נמלמל "הפוך על הפוך", מי שגדל כלוזר בעיני עצמו לא יכול לצפות לחיים מלאי הרפתקאות ואושר.
הטרנזישן הזה עשוי דווקא לתפארת בזכות העבודה שהשחקנים הצעירים היו על הסט עם המבוגרים (גם אם הם לא חולקים סצנות). היו לשחקנים הרבה הזדמנויות להכיר את הדמויות אותן הם צריכים לגלם. התוצאה היא מובהקות כמעט מלאה בין הדמויות בגילאים השונים.
אחד מהחבר'ה בסרט הוא תסריטאי ששומע שמבקרים וחברים חושבים שהכתיבה שלו טובה, אבל הסופים שלו לא מספיק טובים. זו עקיצה עצמית שכן סטיבן קינג מכיר היטב את הביקורת הזאת מספריו לאורך השנים, ומסורת לא שוברים. גם בסוף הסרט "זה" חלק 2" יש תחושה שהיה אפשר למצוא פתרון יותר אלגנטי למערכה האחרונה. עמוק בלב אני רק מקווה שדוקטור סליפ לא יסבול מאותה תופעה.
יורם לשם
בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
מקום שקט 2 עולה לאקרנים, וגיקסטר מפנק אתכם בכרטיסים!