לפני 24 שנים הגיע הסרט "צעצוע של סיפור" לקולנוע. זה היה הסרט הראשון של חברת אנימציה חדשה שנקראה "פיקסאר". פיקסאר הוקמה ע"י ג'ון לאסיטר, שעבד במחלקת ההנפשה של דיסני ופוטר בדיוק כשניסה לשכנע את דיסני להתחיל להשתמש באנימציה ממוחשבת. דיסני חשבו שאומנות הציור היא מה שהופך סרט אנימציה למושך עבור הקהל ולכן שחררו אותו לדרכו. לאסיטר הצטרף למחלקת האפקטים של ג'ורג' לוקאס, שהבין טוב מאוד מה אנימציה יכולה לעשות לסרטים. שנתיים אח"כ (1986) סטיב ג'ובס קנה את מחלקת האנימציה של לוקאספילם, אותה ניהל לאסיטר, ב-10 מיליון דולר.
לקח לפיקסאר כמעט עשור שלם לשפר את יכולות האנימציה הממוחשבת, בדרך יצרו סרטים קצרים שלכדו את עינם של ראשי דיסני, שהחליטו לשתף פעולה עם פיקסאר בהפצת סרטיהם. ב-95' יצא "צעצוע של סיפור" ששבר את הקופות והציג לא רק אנימציה חדשנית אלא גם תפיסה שונה לסרטי אנימציה שפונים לא רק לילדים. ב-2006 דיסני רכשו את פיקסאר בסכום של 7 מיליארד דולר. חצי מהסכום הזה הלל לג'ובס, בצורת מניות של תאגיד דיסני.
סדרת סרטי "צעצוע של סיפור" מציגים בובות ומשחקי ילדים כדמויות שקמות לחיים בזמן שאנשים לא נמצאים בסביבה. פוטנציאל פיתוח הדמויות שנובע מהרעיון הזה הוא אדיר, וודי (בקולו של תום הנקס: "פורסט גאמפ", "ביג", "נדודי שינה בסיאטל") הוא בובת שריף שמנהיגה את המשחקים האחרים מתוקף סמכותה והוא הצעצוע האהוב ביותר על אנדי, הילד שכל הצעצועים הם שלו. באז שנות אור (טים אלן: "שפץ ביתך", "סנטה במשרה חלקית") כאיש חלל חסר מודעות להיותו צעצוע. טי-רקס עם חרדות, איש תפוח אדמה מפוזר ומבולבל, חיילי צעצוע לוחמניים, רועת צאן פתיינית. האפשרויות בלתי מוגבלות לחלוטין.
הסרט הראשון התמקד בתחרות על ליבו של אנדי שקיבל צעצוע חדש ונוצץ (באז) והפסיק לשחק עם וודי. תת המסר שהועבר בסרט היה על פופולריות ומעמדות חברתיים. הסרט השני דיבר על חברות והקרבה למען אחרים תוך סיכון עצמי. השלישי היה על התגברות על אובדן והסתגלות לחיים חדשים. הסרט הרביעי מפנה את הצופים לחשוב את עצמאות ותלות באחרים.
הסרט נפתח כמו כל הסרטים האחרים בסדרה וזה היה משהו שהרגיש כמו שגיאה. וודי מנסה שוב לפקד על הצעצועים האחרים ולהנחיל להם קוד התנהגות אצל בוני, הילדה שירשה אותם. זה ממש עשה תחושה של "אוי לא, אתם לא הולכים לעשות את זה שוב, נכון?". למרבה המזל אחרי 15 דקות בערך הסרט מקבל את התפנית שלו, כשהמשפחה של בוני יוצאת לטיול ולוקחת איתה את הצעצועים, שלא ישעמם לה. היציאה מהבית מרעננת בתור נקודת מבט שונה לחיים, אבל הייתי מצפה מהצעצועים קצת להתפעל מכל העולם החדש הזה שהם מעולם לא הכירו. חסר היה הרובד הזה להגביר את הסיפור של הצעצועים ולא רק להתמקד בעלילה המרכזית.
דברים הופכים ליותר מעניינים כאשר החבורה פוגשת ביריד אליו הגיעו את בו פיפ (אנני פוטס: "מכסחי השדים" הראשון מ-84', השני ו"מכסחות השדים" מ-2016, "צעצוע של סיפור" 1 ו-2). מי שניסתה לייצר סיפור אהבה בינה לבין וודי בסרטים הראשון והשני בסדרה נעלמה בשלישי וחוזרת עכשיו אחרי שעברה סוג של מהפך. היא לא רועת הצאן שמגלמת "עלמה במצוקה" אלא אישה עצמאית שלא צריכה גבר, או ילד, כדי להנות מהחיים.
התסריט חכם בכך שהוא מאפשר לנו להנות מהעובדה שזו סדרת סרטים ולא סתם עוד סיפור של דמויות שכבר הכרנו ואהבנו. המפגש בין וודי ובו פיפ מחבר את הסרט לסרטים הקודמים ומאפשר לנו לשים לב לשינויים שעברו הדמויות ב-24 השנים שאנחנו מלווים אותן. חבל שאין את אותה השקעה בפיתוח של הדמויות המשניות בסדרה. לא צריך הרבה בשביל להראות את רקס מתגבר על פחדים או בובת בארבי מתמרדת נגד המוסכמות החברתיות הקשורות אליה. את זה הם פספסו.
בנוסף לדמויות המוכרות אנחנו נחשפים לכמה חדשות, כמו הכבשים של בו פיפ שגידלו אישיות. פורקי - בובה שעשויה ממזלג/כף פלסטיק שבוני הכינה ומתנהג כמו צעצוע שרק נולד. דאקי ובאני (בדיבובם של הקומיקאים קי ופיל, ואני חייב לומר שציפיתי מהם ליותר) ומי שבעיני קצת גנב את ההצגה - דיוק קאבום, פעלולן אופנועים קנדי בינוני מאוד בקולו של קיאנו ריבס ("ג'ון וויק", "המטריקס", "קונסטנטין").
מה שמענין לראות זה שהרבה מהמדובבים המקוריים חזרו לתפקידים שלהם, והתוצאה היא חתיכת קאסט גריאטרי! אף אחד מהם לא נשמע זקן בסרט אבל זה ממש מוזר לראות את המספרים האלה: טום הנקס בן 63 בחודש הבא. טים אלן חגג 66 שנים בשבוע שעבר. גם אנני פוטס בת 66. קיאנו ריבס הצעיר בן 55. ג'ואן קיוזאק (ג'סי) בת 67. ג'ון ראצנברגר (האם) וואלאס שון (רקס) בני 72. קארל ווית'רס (קומבט קארלס) בן 71 ויש אפילו שימוש בקולו של דון ריקלס (מר תפוח אדמה) שנפטר בשנה שעברה בגיל 90. חוץ מכל אלה, לסרט הזה הביאו חיזוק של אורחים שלא הופיעו קודם והם עוד מעלים את ממוצע הגילאים: קארול בארנט (86), מל ברוקס (93), אסטל האריס (91), בטי ווייט (97) וקארל ריינר (97).
השיר של רנדי ניומן "אני חבר שלך" פותח את הסרט ומעורר בנו את החיוך המטופש ששוטף את כל הזכרונות הטובים שלא ידענו שעדין נמצאים לנו בראש. אם בתחילת הסרט הייתי מוטרד מכך שיש חזרה לאותם סיפורים ואותן בדיחות צעצועים, ההמשך שלו נתן לי סטירה עדינה עם תחושה של "איך אתה מעז" מאחוריה. יש באמצע הסרט האטה וניסיון ליצר סכנה שהגיבורים שלנו יצטרכו להתגבר עליה, אבל בסופו של דבר הסרט מצליח להיות סוחף ומתגבר ככל שהוא מתקדם - בדיוק כמו שהיינו רוצים.
ולא לצאת לפני שהכתוביות מסתיימות. זה לא מארוול, אבל יש עוד כמה בדיחות שדחפו לשם, והן מעולות.
יורם לשם
בן 49. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
