מזמן לא יצאתי מסרט בתחושה של כעס. אני לפעמים מאוכזב, לפעמים משועמם, קורה שאני אפילו שונא סרטים, אבל אני לא זוכר את עצמי כועס כמו שהרגשתי כשיצאתי "מגודזילה: מלך המפלצות".
הסרט הוא סרט המשך ל"גודזילה" משנת 2014 וחלק מניסיון ליצור עולם קולנועי שמכיל בתוכו גם את "קונג: אי הגולגולות" משנת 2017, כהכנה לסרט הבא - "קונג נגד גודזילה" שאמור לצאת בשנה הבאה.
החיבור בין קינג קונג לגודזילה הוצג בסדרת הסרטים המקורית שנוצרה בשנות ה-50 ביפן, אבל זו הפעם הראשונה שהפקה קולנועית מודרנית מקיימת את הקשר הזה. קונג זכה לסרטים עצמאיים בשנים 1933, 1976 ו-2005, לגודזילה היה סרט אמריקאי ראשון ב-98', ולפני כמה שנים עלה הרעיון להשתמש בטכנולוגיה הקיימת כדי להחיות את הזיכיון הזה ולבנות אותו מהתחלה.
גודזילה 2014 היה הבטחה עם שחקנים טובים (בריאן קרנסטון, אליזבת' אולסון) והפקה יוקרתית, והוא היה סרט מהנה אבל לא הצליח לייצר לא את ההכנסות ולא את ההתלהבות שציפו ממנו. "קונג: אי הגולגולות" היה ניסיון שני להתניע את הפרויקט עם שחקנים עוד יותר גדולים (סמואל ג'קסון, ברי לארסון, תום הידלסטון וג'ון סי ריילי) וצילומים מרהיבים, אבל גם בסרט הזה הצידוק וההגיון נשארו מחוץ לאולם הקולנוע.
אולי ההצלחה הכלכלית והראייה ארוכת הטווח של מארוול גורמים להפקה הזאת לא לאבד את התקווה שהם יכולים להצליח, אחרת קשה להצדיק את "גודזילה: מלך המפלצות".
העלילה: אחרי שהעולם התרגל לרעיון שיש מפלצות ענק שחיות ביננו, בני האדם מנסים למצוא דרך לשלוט במפלצות האלה מצרכי הישרדות. זוג מדעים מאוד אקטיביים מחוץ למעבדות - מארק ראסל (קייל צ'נדלר - "כוננות עם שחר", "קינג קונג", "ארגו") ואמה ראסל (ורה פארמינגה - "לזמן את הרוע", "קוד מקור", "הנוסע") עובדים יחד למטרה הזאת. הבת שלהם (מילי בובי בראון - "דברים מוזרים") כלואה במערכת היחסים הפגומה של ההורים והקרבה שלהם למפלצות, כשאחת מהן מתעוררת מתרדמת ומאיימת לשנות את המאזן העדין על כדור הארץ.
גודזילה היא המפורסמת שבמפלצות אבל יש עוד כמה, חלקן גדולות וחזקות לפחות כמוה, ולא נראה שהן מתייחסות אלינו, בני האדם, בשיקולי המאבקים שלהן על המשאבים של כדור הארץ.
עם כל סיפור המסגרת המפואר הזה - מה שהצליחו לייצר כאן זה סיפור לא אמין, לא מעניין, לא עקבי ומרגיז. ברור לי שכשאני הולך לסרט מפלצות אני צריך להחנות את המוח שלי בכחול לבן ולהיכנס בלי ציפיות. עשיתי את זה, אבל זה לא היה מספיק.
ארבע או חמש פעמים במהלך הסרט אנשים נשאלים שאלה ובתשובה מפעילים מצגת מוכנה עם תמונות מספרים היסטוריים, מפות מעודכנות עם איקסים במקומות הרלוונטיים וסיקורי חדשות מלפני 5 דקות.
מכירים מפלצות שצריכות להטעין את הכוחות שלהן לפני שהן מנחיתות את המכה הגדולה, כמו במשחקי מחשב? אז זה קורה בסרט רק כשמדובר בדמות מפתח, מה שנותן זמן למשהו אחר לקרות לפני שהמכה הקטלנית תשוגר לעבר מישהו שאמור להיות לנו אכפת ממנו. בשאר הזמן הכוחות האלה זמינים מתי שרוצים.
התסריט בנוי ממשפטים רדודים שנבנו ברישול סביב קלישאות שחוקות. שחקנים טובים נאלצים להישמע כמו בסדרת טלוויזיה משנות השישים וזה ממש מצער, כי כמות השחקנים הנהדרים שיש בסרט הזה היתה צריכה להיות חומת המגן שלו נגד התופעה הזאת.
קן ווטנאבי ("הסמוראי האחרון", "התחלה") מדגיש את המבטא היפני שלו רק כדי שהוא ישמע אותנטי כשהוא לוחש באימה "גוג'ירה…". שאר הזמן נראה שהוא עושה פרסומת לשבץ מוחי. סאלי הוקינס ("צורת המים", "יסמין הכחולה") מיותרת לחלוטין בתסריט. בראדלי וויטפורד ("הבית הלבן", "בקתת הפחד") מדבר רק בקלישאות ומפוחד כל הזמן, כאילו הוא האחרון שאמור להיות בצוות הזה. זיי ז'אנג ("זכרונותיה של גיישה", "בית הפגיונות המעופפים", "נמר, דרקון") מופחתת לשום דבר. תומאס מידלדיץ' ("סיליקון ואלי"), או'שאה ג'קסון ("מה הסיכוי?"), דיויד סטטהירן ("זהות אבודה", "לינקולן") וצ'ארלס דאנס ("משחקי הכס") לא משאירים אפילו טביעת רגל דהוייה למרות יכולות וכריזמה מטורפות שיש להם בכל פרויקט אחר.
אם יש לכם חבר שמנסה לשכנע אתכם ללכת ואומר לכם - "זה סרט מפלצות, זה לא אמור להיות סרט טוב", אל תיכנעו. כי יש סרטים לא טובים שכיף להמליץ עליהם ויש את זה. אם אתם חברים טובים, תשכנעו אותו למצוא משהו אחר לעשות.