לפני שנתיים יצא הסרט המפתיע "תברח" אותו כתב וביים הקומיקאי ג'ורדן פיל, מהצמד "קי ופיל". הסרט קוטלג כסרט אימה, אבל הוא יותר מותחן פסיכולוגי עם אלמנטים של אימה, והוא באמת מצוין (אם בטעות פספסתם אותו, וכן, גם אם אתם לא חובבי הז'אנר - הוא שווה צפייה). באופן חסר תקדים לאקדמיה לקולנוע כלפי סרטי אימה, פיל זכה בפרס האוסקר על התסריט המקורי שכתב. עכשיו, עם צאת הסרט "אנחנו", נראה ש"תברח" היה שלב ביניים עבור פיל לפני שהוא מוכן להתחייב לגמרי לסרטי אימה.
אנחנו” מספר על משפחה אפרו-אמריקאית בחופשה השנתית שלה בסנטה קרוז. זמן קצר אחרי הגעתם למקום הם מוטרדים ע"י משפחה אחרת של אנשים שנראים בדיוק כמותם. וכשאני אומר "מוטרדים" צריך לזכור שמדובר בסרט אימה.
כמו ברוב סרטי אימה אין המון היגיון במניעים של המאיימים או בבחירות שעושים הגיבורים כדי להתמודד עם האיום, אבל מידי פעם יוצאים סרטים שמצליחים להביא את הערך המוסף לז'אנר הזה, שהרבה פעמים נתפס כנחות. "אנחנו" הוא אחד המיוחדים בענף והוא ממש לא נחות
קשה לדבר על הסרט בלי להשוות אותו ליצירה הראשונה של אותו יוצר, בגלל איכותה, אבל צריך לחוות את הסרט כיצירה נפרדת. ב"תברח" השימוש בהומור היה מינורי. ב"אנחנו" ההומור מלווה את הסרט לכל אורכו, אבל לא עד כדי להיקרא קומדיית אימה. פיל יודע לכתוב קומדיה שלא נדחפת לתסריט בצורה מאולצת אלא משתלבת בו כמו דברים מצחיקים שקורים לנו ביום-יום. אבא מצחיק שעושה דברים מביכים, ילד שעושה שטויות, אמא שעושה טעויות בהיסח הדעת. אבל מה שמיוחד כאן זה שהדברים האלה לא קורים רק בחלק הראשון של הסרט ומתפוגגים כשמגיעים רגעי האימה, אלא ממשיכים להיות חלק גם בסצינות הכי קשות. אצלי זה יצר דיסונאנס מתוק כי מצאתי את עצמי מחייך מאוזן לאוזן בזמן שעל המסך אנשים נשחטים וסובלים בגלל משהו קטן וממזרי שנשתל באמצע סצינה קשה. בשביל לעשות קומדיה טובה צריך טיימינג מעולה, ומסתבר שאותו טיימינג גם הופך סרט אימה לחוויה אחרת ומשודרגת.
בזמן הצפיה לא יכולתי שלא לחשוב על "בקתה ביער" משנת 2012, שגם היה סרט אימה קומי, אבל שם החלוקה היתה ברורה בין סצנות מפחידות ומשעשעות. כאילו הן נכתבו בנפרד ואולי אפילו לא ע"י אותו אדם. כאן מדובר במלאכת כתיבה יותר כירורגית, המשכית וזורמת.
עוד משהו שעובד טוב בסרט הוא איכות השחקנים הראשיים. האם המאחדת את המשפחה, אדלייד (לופיטה ניונגו: "12 שנים של עבדות", עליו זכתה בפרס האוסקר לשחקנית משנה, "פנתר שחור", "הנוקמים - מלחמת האינסוף"). האבא הקליל אבל רציני כשצריך (ווינסטון דיוק, שהיה שחקן אורח בכמה סדרות טובות אבל גם: "פנתר שחור" ו"הנוקמים - מלחמת האינסוף"), החברה קיטי (אליזבת' מוס: "נערה בהפרעה", "סיפורה של שפחה", "מד-מן") והילדים שהאדי ג'וזף (זורה), אוון אלכס (ג'ייסון) ומדיסון קארי (אדלייד הצעירה) שעוד לא מוכרים מספיק, אבל עשו עבודה מצוינת.
העלילה דורשת מהשחקנים בסט לשחק בו זמנית את עצמם בשני מצבי קיצון - מפחידים ומפוחדים. מאיימים ומשקשקים. רודפים ונרדפים. זה מאפשר להם להציג קשת רחבה של יכולות משחק שלא רואים בד"כ בסרטים שאינם על סכיזופרנים. למרבה השמחה כולם עושים את התפקיד שלהם בצורה טובה ומצמררת.
הצילום בסרט לא יוצא דופן מלבד כמה סצינות מעניינות דווקא בתחילתו. המוזיקה מעולה ומשובצת בחוכמה. האפקטים שקופים לצופים, מה שעוזר להעביר את תחושת הריאליזם של האירועים. אבל אחרי כל המחמאות האלה, יש לזכור שמדובר בסרט אימה שמראש לא מתאים להרבה אנשים, והוא לא מושלם, ברמת הסיפור שלו. ההתחלה די איטית ומתפתחת לאט, והסיום לא לגמרי מצדיק את האירועים שקדמו לו. בחלקו השני של הסרט הקצב מתגבר ונהיה מושך יותר. יש בו את ההקפצות המתבקשות, אם כי לא במינון או אינטנסיביות גבוהים.
כשיצאתי מהאולם הצלחתי לחשוב רק על הדברים שלא עבדו בסרט אבל למחרת גיליתי שמה שנשאר לי בחוויה אלה דווקא הדברים שכן עבדו והיו מיוחדים ויוצאי דופן. השוואה ל"תברח" אינה הוגנת, וקשה למבקרים להימנע ממנה. הסרט זכה להמון שבחים עוד לפני שהוצג לעיתונאים, ואלה בתגובה הצליחו להתאכזב ממנו בצפיה ראשונה. הוא לא מאכזב בכלל!
שני הסרטים הבאים של ג'ורדן פיל גם הם ממותגים כסרטי אימה, וכאחד שלא מת על הסגנון הזה, אני יודע שאותם אני בטוח אראה ביום שיצאו.
בן 49. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
גיקסטר מחלקת כרטיסים זוגיים ל'משפחת אדמס 2'?