פרד הוא כינוי למי שמעביר סמים עבור ארגון אחר. מדובר באדם שאין לו כל קשר לארגון, אינו חבר בו ואינו משתמש, ולכן הכי פחות חשוד בסחר בסמים. במקסיקו לא קשה לייצר סמים או למכור אותם, אבל השוק הגדול והרווחי של הקרטלים מדרום אמריקה נמצא בתוך ארצות הברית. כדי להעביר את הסחורה שלהם הם יכולים להשתמש ב"חיילים" של הארגון, אבל תמיד קיים סיכון שהם תחת מעקב של השלטונות או ארגונים מתחרים. בשביל זה הם לפעמים מוצאים סטודנטים טובים שישמחו לעשות כמה אלפי דולרים כדי להעביר חבילה של סמים לתוך ארה"ב.
בסרט שביים קלינט איסטווד הוא לוקח על עצמו את התפקיד הראשי של ה'פרד' המבוגר והיעיל ביותר שעבד עבור הקרטלים, ככל שידוע לרשות למלחמה בסמים של ארצות הברית. וזה מבוסס על סיפור אמיתי.
בנקודת הפתיחה של הסרט מסופר על ארל סטון (בתרגום לעברית: רוזן אבן, אולי כי הוא אציל אבל קשוח). אדם מזדקן שחי במדינת טקסס של שנות האלפיים. מגדל פרחים מיוחדים, חרא של בעל וחרא של אבא. בעקבות כניסת האינטרנט העסק שלו מתפורר (תאשימו את ZER4U) והוא מוצא את עצמו ללא תקווה כלכלית. באחד מרגעי המשבר, שהוא אף פעם לא מודה בהם, מוצע לארל להעביר משהו. הוא לא שואל מה וזה לא מעניין אותו. העובדה שהוא יכול להרוויח כסף מנסיעה אחת ארוכה, בידיעה שאין לאף אחד סיבה לעצור או לבדוק אותו, מספיקה לו להיכנס לתחום העיסוק החדש הזה.
במקביל מצטרף סוכן חדש לרשות ללחימה בסמים, הסוכן קולין בייטס (בראדלי קופר: "כוכב נולד", "אופטימיות היא שם המשחק", "צוות לענין"), לסניף של אילינוי. יחד עם השותף שלו (מייקל פניה: "אנטמן", "להציל את מארק ווטני", "סוף המשמרת") הם מתחילים לעקוב אחרי סוחרי סמים מקומיים בתקווה למצוא את המקור לסמים שזורמים לעיר בכמויות הולכות וגודלות.
להערכתי זה הולך להיות הסרט האחרון של קלינט איסטווד כשחקן, או לפחות הפעם האחרונה בה יש לו תפקיד ראשי, ולכן תרשו לי להיפרד ממי שהעניק לי כל כך הרבה שנים של הנאה מיצירותיו.
איסטווד שיחק ב-11 סרטים ו-8 סדרות טלוויזיה לפני שהשם שלו התחיל להיות בעל משמעות בהוליווד ובעולם. זה קרה בטרילוגיית האיש ללא שם, שכללה את "בעבור חופן דולרים" (1964), "הצלפים" (1965) ו"הטוב הרע והמכוער" (1966). בזכות סרטים אלה הועלה איסטווד לדרגת כוכב עולמי. ב-1971 הוא עזב לרגע את אזור הנוחות שלו, שהיה מערבונים וסרטי מלחמה, וניסה את כוחו כבמאי של סרטי אקשן ומתח כששיחק שוטר פרוע בסרט "הארי המזוהם". הסרט הפך לסדרה מוצלחת של חמישה סרטים, שהאחרון שבהם יצא ב-1988. עד 1979 המשיך איסטווד לגלם תפקידים ראשיים בסרטי אקשן, ואז הצטרף להפקה של "הבריחה מאלקטרז" שהיה סרט דרמה מותח מבוסס על מקרה אמיתי, והיה הצעד המשמעותי הראשון של איסטווד לעולם הדרמה. עולם שמלבד מבטים קשוחים ויכולות פיזיות, הצריך גם יכולת משחק, שמסתבר שהוא מצא עם השנים.
ב-88 הוא השלים את המעבר שלו לז'אנר הדרמה כשביים את הסרט "בירד", על נגן הג'אז האגדי צ'ארלי פארקר. מאז ביים איסטווד עוד 24 סרטים (רק אחד אקשן) ושיחק ב-18 (רק 2 מהם סרטי אקשן).
בשנים האלה התחילה להגיע ההכרה לא רק של המעריצים אלא גם מבקרים ופסטיבלי קולנוע שקלטו את המגע הרגיש שיש לאיסטווד. השיא הגיע בסרט "בלתי נסלח". דרמת-מערבון שביים וכיכב, על אקדוחן מזדקן שחוזר מפרישה לקחת על עצמו עוד משימה אחת בעיירה המנוהלת ע"י שריף מושחת. ההקבלה לחייו של איסטווד הייתה חד משמעית וברורה. וכבר אז, לפני 27 שנים, איסטווד נחשב לפנים זקנות בהוליווד.
הסרט זכה בפרסי אוסקר על הסרט הטוב של השנה, במאי השנה, תסריט השנה ושחקן המשנה (ג'ין האקמן). איסטווד זכה במועמדות לשחקן ראשי, אבל הפסיד את הפסלון לאל פאצ'ינו על "ניחוח אישה".
ב-2003 ביים את "מיסטיק ריבר" האפל, שנה אח"כ את "מיליון דולר בייבי" , הסרט זיכה את משתתפיו בפרס הסרט הטוב, הבמאי הטוב, השחקנית המובילה (הילארי סוואנק) ושחקן המשנה (מורגן פרימן). זו היתה המועמדות האחרונה שלו לפרס השחקן הראשי, הפעם הפסיד לג'יימי פוקס על "ריי".
נראה שמאז איסטווד מביים רק סרטים שיש בהם איזו משמעות לתרבות האמריקנית. "מכתבים מאיווה ג'ימה" ו"גיבורי הדגל" על מלחמת העולם השניה בחזית היפנית. "גראן טורינו" על הגירה וגזענות. "צלף אמריקאי" על טראומות מהמלחמה. "סאלי" על הטיס שנחת על ההאדסון והציל מטוס מלא נוסעים ו"הרכבת של 15:17 לפריז" על השתלטות חיילים בחופשה על מחבלים שניסו לבצע פיגוע טרור ברכבת.
בכל העשור האחרון שיחק איסטווד רק ב-4 סרטים (3 מהם הוא ביים), תמיד האיש המבוגר, הנרגן וחסר טאקט.
המגע של איסטווד הפך להיות פחות יציב לאחרונה, כש"הרכבת לפריז" היה אחד הסרטים הפחות מוצלחים או מוערכים שביים אי פעם.
בסרט "הפרד" מנסה איסטווד להציג לצופים כמה הזיקנה לא כייפית. עד כמה הוא משלם בגיל מאוחר על הטעויות שעשה בגיל צעיר יותר. הסיפור אחריו אנחנו עוקבים מענין אבל לא מספיק כדי למרוח אותו על פני סרט שלם. בתחילת הסרט דמותו של ארל סטון מדברת לאט בטון שקט ומהוסס. למרבה המזל שלנו, הצופים, בהמשך אנחנו חוזרים לשמוע את הקול המוכר והיציב (או מה שנשאר ממנו בגיל 89) של איסטווד.
הפרחים אותם הוא מגדל נקראים "שושן יום" (day Lilli). אלו פרחים טרופיים צבעוניים עם תקופת פריחה מאוד קצרה ומוגבלת. זו אולי הקבלה לחייו של ארל, שמרגע שמתחיל להבריח סמים הוא פורח, וברור שזה לא יימשך הרבה זמן, או דימוי לזקנה והצבעה על כך שהכל בחיים זמני וסופי.
הרבה מסרטיו של איסטווד מתנהלים באיטיות, אבל כשהם מגובים בסיפור טוב, הכל נסלח. כאן יש אדם שנוהג לבדו ברחבי ארה"ב עם מעט אינטראקציה באיסוף ובפריקת החבילות שהוא מעביר. כדי לעבות את הסיפור מתווסף רובד של איש משפחה בלתי מתפקד שמנסה לשקם את יחסיו עם בני משפחתו, ועוד כמה סיפורי רקע שקשורים לקרטל הסמים ולסוכנות ללחימה בסמים שמנסים לפענח את דרך הפעולה של הקרטל.
התסריט מתעלם משאלת המוסר. איך אדם מבוגר לא חושב שניה על ההשלכות של הכנסת כמות כזו של סמים לארצו? אולי הוא חשב על זה והחליט שלא מעניינות אותו ההשלכות - אבל היייתי מצפה להתייחסות לפן המוסרי של הברחת סמים ולא רק להראות את הצד המעשי. בעיקר כשמדובר באדם שמגיע ממקום רחוק מאוד מהעולם הזה.
כל הסרט מרגיש מאוד זקן ומיושן. הבימוי חסר השראה, הצילום די סטנדרטי, המשחק של חלק מדמויות המשנה טוב מאוד, אבל זה לא מציל את הסרט מתחושת "שלישי בשלייקס" שהוא משרה לכל אורכו.
לצידו של איסטווד אפשר למצוא את אליסון איסטווד, ביתו, ששיחקה עד כה ב-4 מסרטיו, ומגלמת כאן את ביתו שנוטרת לו טינה. איכשהו נראה שהיה לה קל לשחק את התפקיד של בת שלא סובלת את אביה. אני מקווה שהיא ממש שחקנית טובה, אחרת זה קצת מביך. טאיסה פרמינגה ("הנזירה", "בלינג רינג"), אחותה הצעירה ביותר מ-20 שנה של ורה פרמינגה ודומה לה מאוד בתור נכדתו של ארל. דיאן וויסט ("הלוחש לסוסים", "שושנת קהיר הסגולה", "חנה ואחיותיה") כאישתו לשעבר. אנדי גארסיה ("הבלתי משוחדים", "אושן 11", "הסנדק 3") כברון סמים. לורנס פישבורן ("מטריקס", "אפוקליקסה עכשיו", "אנטמן והצרעה") הוא הבוס של בראדלי קופר.
סוללת שחקנים מאוד מכובדת שמתייצבת לפרויקט הזה, וכמה שדמויות המשנה נותנות תצוגת משחק ממש מוצלחת, איסטווד בתפקיד המרכזי גורר את הסרט לכיוון המעייף.
הסרט יצא ב-16 לדצמבר בהקרנה מוגבלת רק כדי לאפשר לו להשתחל לטקס פרסי האקדמיה עוד השנה. אם אתם עוקבים אחרי הרשימות אתם יודעים שהוא לא נכלל באף קטגוריה. זה קצת עצוב לראות במאי גדול שמתחיל לפספס, או שחקן ענק עם רקורד מאוד מרשים שמעבר לשתי סצינות בסרט כולו - כמעט לא מורגש.
כמו ספורטאי שעובר את השיא אך מתעקש להמשיך להתחרות או כמו זמר שאיבד את קולו אבל חושב שהצ'ארם שלו יהיה מספיק, כך מתנהל איסטווד בסרטו הנוכחי, ומשאיר בעיקר טעם של פרידה.
יורם לשם
בן 49. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
מקום שקט 2 עולה לאקרנים, וגיקסטר מפנק אתכם בכרטיסים!