"אליטה: מלאך קרב" - ביקורת קולנוע

אני מחבב סרטים שמהפריים הראשון על המסך עושים משהו שמושך את העין. ב"סקוט פילגרם" שינו את נעימת הפתיחה של יוניברסל לצלילי פוליטון והציגו את הלוגו בגרפיקת מחשב מיושנת. ב"רפסודיה בוהמית" ניגנו חברי להקת קווין את נעימת הפתיחה של "פוקס המאה העשרים". ועכשיו ב"אליטה" השקופית של "פוקס המאה העשרים" מתעדכנת למאה העשרים ושש.

הסרט מתחיל בשנת 2563. העולם נמצא במצב אפוקליטי כלשהו. אנשים חיים בעוני יחסי ובערים מאוד צפופות וסגורות, אבל השיפורים הטכנולוגיים זמינים לכולם בערך. בסצנה הראשונה מסתובב ד"ר עידו (כריסטוף הולץ: "ממזרים חסרי כבוד", "ג'אנגו", "ג'יימס בונד: ספקטר") במגרש גרוטאות / פינוי אשפה ומחפש מציאות. השם שלו מתורגם מיפנית ל"אידו" אבל אני אקרא לו "עידו" בביקורת שלי, ברשותכם. עידו הוא רופא ומדען חובב טכנולוגיה שעוזר לאנשים עם האיברים האלקטרוניים שלהם. מגרש הגרוטאות בו הוא מסתובב זוכה לאספקה קבועה מהעיר שמרחפת מעליהם ונקראת "זאלם" (הסיומת של ג'רוזאלם, אם פספסתם).  

החלום של כל מי שחי שם הוא להגיע לזאלם, שם גרים המקובלים של העולם הזה. אולי הם עשירים יותר, אולי יש להם ביטוח בריאות עם כיסוי מקיף יותר… לא ממש מפרטים לנו. עצם ההגעה לשם היא המטרה של כל תושבי העיר התחתית, ללא הסבר או רמז מה כל כך טוב שם. חוץ מהנוף.

ד"ר עידו מוצא ראש של סייבורג ובעזרת מיכשור נייד מגלה שהראש הזה עדין פעיל. הוא לוקח את הראש למרפאה שלו ומחבר לו גוף. התוצאה היא אליטה (רוזה סלאזאר: "הרץ במבוך", "בירד קייג'" של נטפליקס), נערה שמקבלת גוף סייברנטי שלם ואת שמה מהמדען. היא פוקחת את עיניה בלי לזכור דבר מעברה. זה מאוד עוזר לתסריט להסביר לנו מה קורה, כי צריך להסביר לאליטה על כל דבר שיש סביבה. כך אנחנו למדים על המלחמה שקרתה 300 שנים לפני כן, על כך שזאלם היא אחת הערים האחרונות שנותרו לצוף באוויר ושיש ספורט שכולם מכורים אליו שנקרא מוטור-בול.

למרות שהיא מיוחדת, אליטה לא יוצאת דופן בעיר הזאת. יש בה עוד כמה אנשים שמסתובבים עם גוף מאובזר וראש של אדם. רובם ציידים של משהו או שחקני "מוטור בול" משודרגים.

כמו בכל עיר תחתית, גם בעיר הזאת יש היררכיה. יש את ילדי הרחוב, את האזרחים שומרי החוק ויש את העבריינים שבאים בדרגות שונות של תעוזה, כוחניות ואלימות. וקטור (מהארשלה עלי: "הספר הירוק", "אור ירח", "בלש אמיתי" עונה 3) לא ויקטור - וקטור, אחד השחקנים הטובים שמסתובבים על כל המסכים בזמן האחרון, כאן מגלם תפקיד לא גדול, אבל את המעט שהוא עושה, הוא עושה יפה כאיש עסקים שלא מפחד להשתמש בכל האמצעים שהעיר מציעה להשגת מטרותיו

את הסרט כתב והפיק ג'יימס קאמרון. האיש שעומד מאחורי כמה פרויקטים ענקים - כמו "טיטאניק" (שהחזיק בתואר הסרט הרווחי ביותר בכל הזמנים, עד שהגיע אווטאר), אוואטר (שעוד שנה ושנתיים יוצאים 2 סרטי ההמשך שלו וכבר עובדים על סרטים 4 ו-5 בסדרה), שליחות קטלנית (לקראת סוף 2019 אמור לצאת הסרט השישי בסדרה עם לינדה המילטון, שחוזרת לתפקיד של שרה קונור). בכל הפרויקטים אותם הפיק או ביים קאמרון נעשה שימוש נרחב בטכנולוגיות קולנועיות חדישות. ב"אליטה" הגרפיקה הממוחשבת מושלמת! כל הדמויות המשודרגות נראות מציאותיות לחלוטין. מהמראה, דרך התנועה ועד למכאניקה בכוריאוגרפיית קרבות או מרדפים. מי שזוכר את הסרט "שמש עולה" משנת 93' עם ווסלי סנייפס ושון קונרי, הציגו בפניהם איך בטכנולוגית מחשב אפשר לשים את ראשו של האחד על גופו של האחר ולהחליף ביניהם. זה נראה כל כך רע ולא משכנע כבר אז. ולמרות שאנחנו כבר למודי התערבות מחשבים בעולם הקולנועי שלנו (ע"ע סרטי מארוול) - ההישג של אליטה בתחום הזה מרשים ויוצא דופן.

את הסרט הזה רצה קמרון להפיק כבר הרבה זמן אבל חיכה שתהיה לו הטכנולוגיה המתאימה. בשנת 2003 הוא הודיע שהוא יביים את הסרט, אבל קודם היה לו פרויקט קטן (אוואטר) שדחה את ההפקה. פעם בשנה-שנתיים קמרון דיבר על הפרויקט בראיונות שונים וכל פעם סיפר על עוד דחיה. ב-2015 הוחלט שרוברט רודריגז ("עיר החטאים", "דספראדו", "פלנט טרור")  יביים את הסרט, ואז דברים התחילו לזוז. התסריט כבר היה שם וגם החזון הטכנולוגי של קמרון. נשארה המלאכה הטכנית שהתבססה לא מעט על סרט המנגה שנוצר ב-93' (זמין ביוטיוב, למי שרוצה להרוס לעצמו את החוויה לגמרי) והליהוק.

בנוסף לסאלאזר, הולץ ועלי, משתתפים בסרט עוד כמה שמות מעניינים, כמו ג'ניפר קונלי ("נפלאות התבונה", "רקוויאם לחלום"), אד סקרין ("דדפול", "אם רחוב ביל היה יכול לדבר"), אייזה גונזאלס ("בייבי דרייבר", "ברוכים הבאים לעולם שלי"). לרובם תפקידים קטנים, אבל עצם העובדה שהם הסכימו לקחת את התפקידים האלה מראה ששחקנים אוהבים לעבוד בהפקות של קמרון, והם יודעים שאם הסרט יצליח, אולי תהיה להם עוד עבודה בהמשכים לסרט. ול"אליטה" יש עוד 5 המשכים בקומיקס, כך שחומר לא חסר.

מה שאהבתי מאוד בסרט הוא את העובדה שלמרות שאליטה מתעוררת ללא שום ידע על העולם סביבה, התמימות שלה מניעה אותה בדקות הראשונות אבל מהר מאוד היא מגלה את האופי הפרטי שלה. ולא צריך זיכרון כדי להבדיל בין טוב לרע, רק הגיון ועיניים - ונתנו לה עיניים גדולות במיוחד לצורך העניין.  היא לא הילדה הנואשת שצריכה את הגברים שסביבה כל הזמן שיגידו לה מה לעשות (כמו לילו דאלאס ב"האלמנט החמישי") והיא מגלה מהר מאוד את הכוחות והיכולות שלה ולא מהססת להשתמש בהם. התוצאה היא לא מעט סצינות קרב ואקשן עשויות היטב.

אבל לא הכל ורוד. החלק של "להבדיל בין טוב ורע" בא כמו מקומיקס מיושן - דיכוטומי מידי. הטובים הם רק טובים והרעים מאוד רעים. הגיבור צריך לבחור צד ולדעת על מי לסמוך כשהוא מברר לאיזה צד עדיף להשתייך (לפעמים אני משתעשע במחשבה מה היה קורה אם סטיב רוג'רס היה גרמני ומאמין לתעמולה הנאצית. איך היה נראה העולם עם "קפטן גרמניה").

הספורט המוצג בסרט שאול בהגזמה מהסרט "רולרבול" מ-1975. אני יכול לשער שבקומיקס יפני זניח שנכתב ב-1990 לא התחשבו בזכויות יוצרים, ועכשיו כשהופכים את הסיפור לסרט, התייחסות היא לחומר הכתוב כמקורי. בינתיים לא הוגשה תביעה משפטית, וסביר שיהיו מעטים שגם זוכרים את הסרט ההוא וגם יתעניינו בזה, אלא שנעשה ניסיון לחדש את "רולרבול" בשנת 2002. למרבה המזל הוא היה נפילה - הפסד של כ-50 מיליון דולר להפקה, כך שיש עוד פחות סיכויים להתמרמרות מצד הקהל שבא לסרט.

יש בסרט כמה קווי עלילה שלא מגיעים לסיום. על חלקם אפשר להגיד שזה כדי לייצר עניין בסרט המשך, אבל אחרים נראים כמו הזנחה תסריטאית. קשה לי להמליץ על הסרט בלב שלם כי יש בו פגמים, אבל בכל זאת, מדובר במדיום חזותי, ואנחנו נוהגים לזכור יותר את מה שאנחנו רואים מאשר מה שאנחנו מרגישים - כשלא מדובר בטראומה. אז למרות שהסרט לא מושלם, הוא לא טראומטי ועדיין שווה צפייה.

יורם לשם

בן 49. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.