כל סרט של טרנטינו הוא אירוע. האיש שהמציא את רצף הזמן השבור בקולנוע ב"ספרות זולה", האיש ששילב ז'אנרים קולנועיים מרובים ב"רוצחים מלידה" וגרם לי להתאהב בקולנוע מחדש. האיש שהכניס כמעט לכל סרטיו אלימות שהיתה נפוצה רק בסרטי אימה והפך אותה למיין סטרים. אבל גם האיש שאחרי כמה סרטים טובים מאוד סיפק לנו את "ג'קי בראון" שלא היה ברור בזמנו, ואחרי "קיל ביל" שזכה להצלחה אדירה, חזר עם עוד פרויקט אישי - הסרט הכפול "גריינדהאוס", שהתקבל בביקורות צוננות ששיבחו את הקונספט אבל לא את התוצר הסופי. ואחרי "ממזרים חסרי כבוד" ו-"ג'אנגו - ללא מעצורים" המהנים, חזר עם "8 השנואים", שם שניבא את יחס הקהל לסרט. לפי המחזוריות הזאת אפשר היה לצפות ש"היו זמנים בהוליווד" יהיה יצירת מופת שתהיה אהובה ע"י הקהל ותזכה להצלחה קופתית וביקורתית.
לגבי ההצלחה הקופתית, נחכה עוד כמה שבועות להכריע. הסרט יצא לפני 3 שבועות בארה"ב ורק השבוע יוצא בשאר העולם. לגבי ההצלחה הביקורתית - זה ממש לא אחד מסרטיו הטובים של טרנטינו.
הסרט מספר על שני חברים בלוס אנג'לס בשנת 1969. האחד שחקן בשלהי הקריירה שלו - ריק דולטון (לאונרדו דיקפריו: "ג'אנגו ללא מעצורים", "התחלה", "האיש שנולד מחדש") ואיש הפעלולים שמלווה אותו שנים - קליף בות' (בראד פיט: "ממזרים חסרי כבוד", "מועדון קרב", "אושן 11"). מערכת יחסים שהתחילה בעבודה משותפת והפכה לתלותית עבור שניהם. דולטון צריך את בות' שיעזור לו לתפקד, יסיע אותו, יקנה לו ויהיה חבר שלו. בות' מתקשה למצוא עבודה סדירה ולכן תלוי כלכלית בדולטון, ונראה שהסידור הזה מתאים לו.
טרנטינו הכריז שזהו סרטו האישי ביותר. יכול להיות. אבל זה לא הופך אותו לטוב. טרנטינו היה בן 6 בשנת 1969 ובהחלט יכול להיות שהתקופה הזאת השאירה עליו חותם , שלא לומר צלקת. בסוף שנות השישים התחילה הנפילה של הוליווד. הטלוויזיה התחילה להפיק תוכניות בפורמטים פופולאריים יותר, הפוליטיקאים המציאו חוקים נגד מונופולים שפגעו באולפנים, וההרגשה היתה שסרטים נהיים פחות אטרקטיביים. הסרט יוצא בדיוק 50 שנים אחרי מה הוכר בתור האירוע שסיים את שנות השישים ואת תנועת ההיפים. רצח השחקנית שרון טייט, ועוד 8 אנשים אחרים, שהיו פחות מוכרים, ע"י עדת המאמינים של צ'ארלס מנסון, שהיו היפים צעירים שחיפשו מישהו ללכת אחריו ובחרו אסיר משוחרר, פסיכופט, עם שיגעון גדלות ויותר מידי כריזמה.
זה בעצם מה שמנסה להראות טרנטינו ב"היו זמנים בהוליווד", אבל בגלל שזה לא נאמר במפורש ומצריך קצת יותר הבנה והתעמקות במשמעויות של האירועים באותה תקופה - העלילה עוברת לקהל, בעיקר קהל ישראלי, מעל הראש.
סרט על אסון התאומים לא חייב להראות את האסון עצמו על מנת שכולנו נבין על מה מדובר וכמה כואבת היתה החוויה הזאת. בדומה לכך טרנטינו לא מראה את תוצאות הנפילה של האולפנים והסרט לא מתמקד יותר מידי במנסון, אבל מי שמכיר את הסיפור מבין שהעננה שלו שורה על כל סצינה בסרט.
טרנטינו אהב קולנוע מגיל מאוד צעיר. המעבר ללוס אנג'לס (בגיל 4) כנראה תרם להילת הזוהר שהוא מייחס לעולם הזה, ואפשר לראות בתפאורה של הסרט עד כמה היה חשוב לו לעצב מחדש את רחובות הוליווד הקיימים ולא לצלם באולפן. השחזור התקופתי עם בריכות פרטיות קטנות, רצפת אבנים, מכוניות ישנות ונוצצות. אפילו התכשיטים על שרון טייט (מרגו רובי: "יחידת המתאבדים", "הזאב מוול סטריט") הם התכשיטים שלבשה שרון טייט וניתנו לה ע"י אחותה. סצינה אחת מתרחשת באחוזת פלייבוי וצולמה באחוזה עצמה.
בכל סצינה אפשר לראות פרסומות, שלטים, מודעות ועיתונים שאני בטוח של-90% מהם יש משמעות יותר מסתם נוסטלגיה, אבל כמו בחיים האמיתיים, הפצצה של כל כך הרבה מסרים שחולפים על פנינו בלי שאנחנו יכולים לעבד אותם, מאבדים את המשמעות שלהם. אולי עוד כמה ימים נמצא איזה סרטון ברשת שמפרק את כל השלטים האלה ומסביר את המשמעויות שלהם, אבל זה לא מנחם אותנו, כצופי קולנוע שלא יכולים להבין או לקלוט את הסרט ואת המסרים החתרניים שלו.
יש בסרט אזכורים לסדרות טלוויזיה ישנות ואמיתיות, לצד סרטים אמיתיים וסרטים מומצאים, כולל שחזור סרט של סטיב מקווין בו הושתל לאונדרו דיקפריו בצורה כירורגית מרשימה.
בנוסף לזה אפשר להגיד בנחרצות ששני השחקנים הראשיים עושים עבודה מצוינת. גם שחקני המשנה טובים ברובם, ורבים מאוד: מרגו רובי, אל פצ'ינו ("הסנדק"), קורט ראסל ("מלכודת מוות"), דקוטה פאנינג ("מלחמת העולמות"), ברוס דרן ("נברסקה"), דמיאן לואיס ("הומלנד"), לוק פרי בתפקיד האחרון בחייו ("בברלי הילס 90210), לינה דאנהם ("בנות") ועוד כמה שאולי פחות מוכרים בשמם אבל תזהו את הפרצוף שלהם בטוח. וכולם עושים עבודה ממש טובה.
לגבי העריכה - עד "ממזרים חסרי כבוד" היתה סאלי מנק העורכת הראשית של טרנטינו מאז "כלבי אשמורת" ב-1992. לפני 9 שנים היא נפטרה, ומאז ראינו את ג'אנגו שסבל מאריכות יתר. "8 השנואים" שעד כה נחשב לאחד מסרטיו הפחות טובים, ועכשיו "הוליווד" חותם את התחושה שעורך טוב יכול להיות ההבדל בין סרטים שהם יצירות מופת וסרטים שיש להם המון פוטנציאל, אבל יכולים להיות פשוט לא מעניינים.
בשורה התחתונה - חובבי קולנוע אדוקים יכולים להנות מהסרט הזה. אמריקאים שמכירים את ההיסטוריה שלהם יכולים להתענג על אזכורים מהתקופה. השאר יכולים לשבת באולם ולנסות להגיד לעצמם כל כמה דקות "עוד רגע הסרט יתחיל. אני בטוח." ולהתאכזב.