תרבות ובידור - יסטרדיי - ביקורת סרט

.

בדרך כלל בעונת הקיץ הסרטים שמגיעים לאולמות הקולנוע כוללים סרטי אקשן מושקעים, סרטי ילדים וקומדיות פשוטות. סרטי דרמה, סרטים פוליטיים וסרטי מלחמה נוטים לשחרר קרוב יותר לתקופות החגים. אבל מידי פעם מתגנב סרט מפתיע למועד שהוא לא סביבת המחייה הטבעית שלו ודווקא שם הוא בולט וממזרי יותר.

כזה הוא "יסטרדיי": קומדיה בריטית קטנה שמתחבאת מאחורי הבטחה גדולה.

מהטריילר של הסרט אפשר להבין בדיוק על מה הוא: מוזיקאי שמסרב לוותר על החלום להצליח, להתפרסם ולחיות מהאמנות שלו, נאלץ להתמודד עם המציאות ולהבין שלנגן בפאב השכונתי מול חברים, שלא מתייחסים אליו, זו לא הצלחה. אירוע קוסמי מוביל אותו לתאונה קלה, ממנה הוא מתעורר ומגלה שאף אחד מחבריו לא מכיר את הביטלס. בבדיקה מעמיקה יותר מסתבר שלא רק חבריו לא שמעו על הלהקה שהיתה התופעה הכי משמעותית במוסיקה במאה העשרים - אף אחד לא שמע עליהם.

עכשיו יכול ג'ק (היימיש פטאל: ששיחק במשך 9 שנים באופרת הסבון "איסטאנדרס") לנסות לשחזר את השירים שהיו הלהיטים הכי גדולים שהאנושות ידעה ואולי כך להשיג את ההצלחה אחריה רדף כל השנים.

את התסריט כתב ריצ'ארד קרטיס - מי שהביא לעולם לא מעט סרטים מטריטוריות הקומי-רומנטי עם טוויסט עלילתי, כמו "ארבע חתונות ולוויה אחת", "נוטינג היל", "יומנה של בריג'יט ג'ונס", "אהבה זה כל הסיפור", "כל הזמן שבעולם" ועוד. הפורמט ב"יסטרדיי" דומה לסרטיו הקודמים. סביבה אולטרא-בריטית, מערכות יחסים קרירות בצורה שמאוד מאפיינת את האנגלים (לפחות כמו שאנחנו רואים בסרטים שהם מייצרים עבורנו), בדיחות טובות שלא יגרמו לשרירי הבטן שלכם להיתפס אבל בהחלט יגרמו לכם להעריך את מלאכת הכתיבה ומשהו שהופך את הסיפור הפשוט למיוחד וקסום.

הבמאי של הסרט הוא לא אחר מזוכה האוסקר - דני בויל ("נער החידות ממומביי", "127 שעות", "טריינספוטינג"). זה שבויל בחר לביים קומדיה מוזיקלית רומנטית זה דבר חדש. הבמאי המוערך הצטרף להפקה של הסרט הבא בסדרת סרטי ג'יימס בונד ועזב אחרי חילוקי דעות אמנותיים. זה איפשר לו להתמקד כולו ב"יסטרדיי". אחרי שהיה להם את התסריט, בויל וקרטיס היו צריכים לקבל אישור בכתב מכל 4 הנציגים של הלהקה להשתמש בחומרים שלהם. חברי הביטלס לא ממהרים לחלק את הזכויות לשירים שלהם בכזו קלות, אבל גם הם היו מוקסמים מהרעיון של לראות עולם ללא הביטלס ואיך זה יעבוד, וכך ניתן האור הירוק להפקת הסרט.

המשימה הראשונה היתה למצוא שחקן ראשי. אחרי שהקשיבו מאות פעמים לביצוע של השיר "יסטרדיי" משלל מועמדים לתפקיד, הגיע פטאל ושבה את ליבם. זה שהוא ממוצא אסיאתי לא שינה לאף אחד, וגם אין לכך התייחסות בסרט כולו. זה דווקא משהו שמאוד משרת את הרעיון בסרט, כי לשירים אין מוצא או צבע, רק איכות וחיבור. הסרט לא ניסה לייצר אפלייה מתקנת אבל גם לא ראה בליהוק הזה מכשול בהתקדמות.

פטאל מתגלה ככישרון גדול. הוא מבצע את כל השירים בסרט בעצמו, מוקלטים על הסט ולא בסטודיו, כולל קטעי הנגינה בגיטרה ובפסנתר. מבחינת יכולות משחק, הוא עושה את המוטל עליו, אבל זו לא הופעה יוצאת דופן.

לילי ג'יימס ("בייבי דרייבר", "מאמא מיה 2", "שעה אפלה") מצד שני עושה מעל ומעבר לתפקיד שלה. היא הטייפ קאסט החדש של החברה המתוקה, ובסרט הזה היא מנמיכה את החוגה בשתיים שלוש רמות כדי לאפשר לסרט לשמור עם המרכז שלו, שלא יהיה סביבה. היא עוברת מהפח (ההפך ממהפך) - מולבשת בפרטי אופנה הרבה פחות עדכניים ולא מחמיאים, ומסופרת בחוסר חן ניכר, כדי לא להיראות עד כדי כך מעל הרמה של ג'ק. ולמרות שלוקח כמה שניות או דקות לזהות שזו השחקנית, ככל שהסרט מתקדם התלבושות ותסרוקות לא עובדים עלינו ורואים שהיא בליגה אחרת ממנו.

עוד משתתפים בסרט אד שירן ("משחקי הכס" - הייתי חייב. מתנצל) בתפקיד 'הראשון לזהות' את הפוטנציאל בשיריו של ג'ק. מה שנראה בטריילר כמו תפקיד אורח קטן מתברר כדמות בסרט ובכלל לא אורח, אלא שחקן. אמנם הוא מגלם את עצמו, אבל שירן נמצא בסרט דקות ארוכות ויש לו תפקיד לקדם את העלילה. קייט מק'קינן ("סטרדיי נייט לייב", "מכסחות השדים") בתפקיד הסוכנת האמריקנית שרוצה להחתים את הטאלנט ולעשות עליו מיליונים; היא אתנחתא קומית נוספת בתוך סרט קומי, הרבה בזכות הסגנון הייחודי והבוטה שלה.

הוריו משחקים את הסטיגמה של מהגרים שלא מחוברים לעולם של הבן שלהם. שאר החברים של ג'ק פחות משמעותיים גם לעלילה וגם ביכולות המשחק שלהם, מלבד רוקי (ג'ואל פריי) שהוא לא בדיוק חבר, אבל נמצא לצד ג'ק רוב הסרט ותורם כמה רגעים משעשעים ומביכים, כיאה לסגנון הקומי הספציפי הזה.

מהטריילר אפשר לדמיין את הסרט הזה הופך למשהו ענקי, אבל זה לא הכיוון שאליו נלקח הסרט. הוא נשאר באיזור המשפחה והחברים גם ברגעי ההצלחה הגדולים. כמעט כל שיר שמוצג בסרט מוגש באינטימיות כשהרקע נעלם או מתרוקן ממשמעות ומשאיר את הכוכב מובך מההצלחה שלו תוך שהוא נהנה מהגשמת חלומו. הקונפליקט הזה לא מטופל בצורה האמריקאית של דיבורים ודיבורים והתייעצות עם כל אחד שמתקרב לגיבור, אבל הוא נשאר נוכח על פניו של ג'ק רוב הסרט.

אחד הדברים הכי יפים שנעשו הוא גם אחד הדברים הכי קטנים שיכולים לעבור לכם מעל הראש, וזה מוזיקת הרקע שאינה שירים של החיפושיות. רגע לפני התאונה המדוברת אפשר לשמוע 2 חליליות מנגנות תווים הרמוניים ביחד בסדרת צלילים שמזכירה את המלודיה של Strawberry Fields. ברגע אחר נשמעת פריטת מיתרים אלימה על גיטרה כמו האקורד שפותח את השיר Hard Day's Night אבל בלי ההמשך של השיר. כל הקטעים האלה, גם אם לא ממש מקפיצים לכם את הזיכרון לשיר הספציפי אליו התכוונו - עוטפים אתכם בנוסטלגיה של הביטלס בצורה עדינה ומרומזת שמשלימה את חוויית הצפייה.

החשש בסרט כזה הוא איך יכול אדם אחד לתפוס את מקומם של ארבעה שהיו מלאי כישרון וכריזמה (יותר מזו שיש לשחקן הראשי, אני חייב לומר), והאם שירים של 2 וחצי דקות בלי סימפולים, שכבות, אפקטים וטרקים באמת יכולים להפוך לכל כך פופולריים גם בימינו? את זה הסרט לוקח כמובן מאליו שהתשובה היא כן, וזה חלק מהפנטזיה של הסרט. כך שומר על עצמו הסרט במרחב של קומדיה בריטית נוגעת ללב שיהיה כיף לראות שוב ושוב לאורך השנים.