לפני חודשיים הגיע אלינו "הנוקמים: סוף המשחק", שהיווה את נקודות השיא והסיום של סאגת אבני האינסוף, ביקום הקולנועי של מארוול. למרות זאת, הוא לא היה הסרט האחרון בשלב השלישי ב-MCU. כבוד זה שמור ל"ספיידרמן: רחוק מהבית", הפרק החדש בעלילות איש העכביש, בבימויו של ג'ון ווטס (שביים גם את "ספיידרמן: השיבה הביתה").
*** אזהרה – מכיל ספויילרים ל"הנוקמים: סוף המשחק" ***
הסרט מתחיל מעט אחרי אירועי סרט קטן ולא משמעותי העונה לשם "הנוקמים: סוף המשחק". כזכור, בסיומו של הסרט טוני סטארק, המנטור ודמות האב של פיטר פארקר, הקריב את עצמו לטובת הכלל, והעולם כולו מרגיש בחסרונו. מי שמאוד מרגיש זאת הוא פיטר עצמו, מכיוון שנוסף על האבל והאובדן, הוא מרגיש כאילו כולם, כולל הוא עצמו, מצפים שהוא ייכנס לנעליים של טוני, ויהיה "איירון מן" הבא. באופן רגיל לסרטי ספיידרמן, ולסרטי גיבורי על בכלל, מרכז העלילה סובב סביב יכולתו (או אי יכולתו) של פיטר לתמרן בין חייו כתלמיד תיכון לפעילותו כספיידרמן, במיוחד כאשר איום מסתורי מופיע בעת שהותו בטיול כיתתי באירופה.
טום הולנד ("בלב ים", "העיר האבודה Z") ממשיך לגלם את דמותו של פיטר פארקר בצורה מצויינת, ולהמחיש שוב ושוב את הדילמה הקבועה של הדמות, ואת העובדה שלפחות בשלב זה בחייו הוא עדיין תוך כדי תהליך הלמידה של איך להיות ספיידרמן ופיטר פארקר בו זמנית. למרות היותו בן 23 במציאות, הולנד מעביר בהצלחה את התחושה של נער מבולבל, שמנסה להתמודד בין הציפיות ממנו לרצונותיו האישיים. ג'ייק ג'ילנהול ("חיית הלילה", "אסירים"), שכמעט והחליף את טובי מגווייר כספיידרמן 2 שיצא ב-2004, נכנס לבסוף לעלילה הכוללת את איש העכביש, אך לא כפיטר פארקר, אלא כקוונטין בק, הלא הוא מיסטיריו, והוא ממש לא "מתבזבז" בתפקיד הזה, כפי שניתן היה לחשוש.
יש לי לא מעט דברים להגיד על הפרק הנוכחי בחייו של ספיידרמן, אבל אקדים ואומר שאם יש נושא אחד שהסרט מצטיין בו, זו שהוא לא נח לרגע. הוא כיפי, זז ממקום למקום (לא רק גיאוגרפית) ויש בו לא מעט סצינות אקשן. הוא כל כך קליל ברובו, שניתן היה לחשוב שזה הסרט המושלם לדמותו של ספיידרמן. רק שהוא לא. רחוק מכך.
הבעיה היא שמעבר לדברים החיוביים שנכתבו בשורות למעלה, שאר הסרט פשוט לא עומד בציפיות. בניגוד לרוב עלילות איש העכביש, אשר מתרחשות בניו-יורק, עלילת הסרט מתרחשת בעיקרה באירופה. אם בהתחלה זה יכול להיתפס כשינוי מרענן, לאט לאט מתגלה שהעברת העלילה ליבשת אחרת נעשה ללא שום הצדקה. כנראה שליוצרי הסרט היה כל כך חשוב לגוון ולשנות, שהם שכחו שצריך להסביר למה השינוי הזה קרה. עלילת הסרט מקפצת בין ונציה, פראג ולונדון, כאשר באותה מידה היא יכלה להתרחש כולה בניו-יורק, וזה לא היה משנה שום דבר.
מהלכי עלילה נוספים קורים ללא כל הסבר וללא כל סיבה, אירועים אחרים נראים כאילו כבר ראיתם אותם בסרטים אחרים (ביניהם אפילו ב"ספיידרמן: השיבה הביתה") ותפניות בעלילה קורות באופן אקראי לחלוטין ובתחושה ברורה שלבמאי ותסריטאי הסרט לא היה מושג איך להגיע מנקודה מסוימת בעלילה לנקודה הבאה. איך הם פתרו את הבעיות האלו? בעזרת אותו כלל שבאמצעותו כנראה נכתבו חלק לא קטן מהדיאלוגים בסרט: "אם אתה לא יודע מה לעשות כדי לקדם את העלילה, תגרום לכך שאחת הדמויות תזרוק בדיחה טיפשית, ואולי הקהל לא ישים לב". לכך אפשר להוסיף את התפנית העלילתית הכל כך לא צפויה, שהיא סחטה בדיוק 0 קריאות תדהמה באולם (מכיוון שהיי...מסתבר שהצופים שבאים לראות סרט של ספיידרמן כן מכירים קצת את הדמויות), ואת זה שגם כמה ימים אחרי הסרט לא תבינו המטרה של הנבל, ושבחלק מהזמן גם לא מובן איך הוא יכול לעשות את מה שהוא עושה, ובכלל קיבלנו "מתכון מנצח". אבל לפחות קיבלנו הצדקה לכך שאף "נוקם" אחר לא בא לעזרת ספיידי למרות איום כלל עולמי. משהו עם חוסר זמינות, או שיחה ממתינה, או שפשוט כולם מסננים את ניק פיורי.
אבל כל זה אולי היה נסלח, אילולא ההתעללות שדמויות מסוימות עוברות בסרט. ולא, אני לא מדבר על התעללות פיזית. לפחות חצי מהדמויות מיותרות לחלוטין. כן, זו עובדה. נסו את האתגר הבא, ותראו שאני צודק: אם הייתם מוציאים כל דמות שהיא לא פיטר, אם ג'יי, מיסטיריו ויודעים מה? נכניס גם את האפי – האם זה באמת היה משנה משהו? הייתם מרגישים בהבדל? האם היו נעלמות מהמסך סצינות משמעותיות? או שמקסימום היינו מקבלים בדיחה אחת פחות על חשבונו של פלאש תומפסון?
נד, החבר הטוב של פיטר ואיש סודו, הורד לדרגת "ניסיון לאתנחתא קומית שלפעמים הולכת, ולפעמים חוזרת על אותה בדיחה עשרות פעמים", וזה בלי להתייחס שהוא נראה כאילו הוא בן 40, לפחות, אשר מסתובב בחברת נערים, כי אז זה כבר מתחיל להיראות מטריד מידי. דמויות נוספות נמצאות בעלילה אך ורק על מנת שיקרו להם דברים משעשעים ומשפילים לאורך הסרט, שוב ושוב, ודמויות אחרות בכלל נמצאות שם ללא שום סיבה, למרות ניסיונות מסוימים לתת להן עומק. עומק כזה שאם קצת חושבים עליו, די הופך אותן לכאלו שראויות למאסר. ועדיין, אף אחת מהדמויות הללו לא מתקרבת למה שעוברת דמותו של ניק פיורי.
פיורי, שלאורך הסרטים השונים ביקום הקולנועי של מארוול, תמיד היה הדמות המסתורית והמאיימת, האיש שיודע הכל ומושך בחוטים מאחורי הקלעים. תמיד ידענו שאם פיורי נכנס לעלילה, יש סיבה, וסיבה רצינית. ב"ספיידרמן – רחוק מהבית" ניק פיורי, אחד המרגלים הטובים בעולם, נהפך להיות ילד קטן. הוא מתעצבן על שטויות, הוא קטנוני, הוא לא מאיים ובקיצור – הוא לא ניק פיורי. בלי לספיילר, הייתה יכולה להיות הצדקה לשינוי החד באופיו, אבל במקום להסביר למה זה קרה, זה הפך את המצב לגרוע הרבה יותר. לא ברור מה הייתה המטרה מאחורי הכנסו של ניק פיורי לעלילה שהוא כל כך מיותר בה, אבל לפחות במקרה שלו כן היינו שמים לב אם הוא היה חסר. פשוט לא מהסיבות הנכונות.
"ספיידרמן – רחוק מהבית" הוא סרט לא טוב. לא צריך להתכחש לעניין. הוא כיפי, הוא מהנה, אבל שאר הדברים בו, איך נאמר בעדינות? לוקים בחסר. נקודת אור לא קטנה בכלל מופיעה בסצינה הראשונה שלאחר הכתוביות (מתוך שתיים). אין סיבה לחשוש – מארוול לא מאבדים את זה, וגם להם מותר ליפול מידי פעם. אל תדאגו, הביקורות יהללו, הקופות יישברו, והכסף ימשיך לזרום במסדרונות דיסני. "ספיידרמן: רחוק מהבית" הוא לא אחד הסרטים הטובים של מארוול. אומנם היה לו לא מעט פוטנציאל, אבל ברגע שמבינים שהחלק הכי טוב בסרט קורה רק לאחר סיומו, זה כנראה לא אומר טובות על השעתיים שלפני.
איל אמיר
אוהד ברצלונה, מחשיב את צ'נדלר בינג וד”ר פרי קוקס כמנטורים רוחניים, חולק יום הולדת עם ברוס וויין, ושורף הרבה יותר מידי זמן על טלוויזיה וקולנוע.
