לא הופתעתי שביקשו ממני ממני לחזור לשוחות הביקורת בשביל הסרט הביוגרפי החדש של נטפליקס A Futile and Stupid Gesture. זה בהחלט סרט שפונה להרבה תחומי עניין שלי: זה סרט על קומדיה, תחום בו אני עוסק באופן סוג-של-מקצועי. זה סרט של דיוויד ויין, במאי ותסריטאי שהיה מעורב בכמה יצירות אהובות עליי כמו Wet Hot American Summer, They Came Together ו-The Ten. וגם יש לו גימיק נחמד של לקחת כוכבי קומדיה של היום לשחק את כוכבי הקומדיה של שנות השבעים והשמונים.
ג׳ואל מקהייל בתור צ׳בי צ׳ייס? זה כבר שווה את מחיר הכרטיס! (אין באמת מחיר כרטיס. זה בנטפליקס). A Futile and Stupid Gesture היא בהחלט דרך כיפית להעביר שעה וארבעים דקות של למידה על היסטוריית הקומדיה עם כמה צחוקים. אבל האם היא יותר מזה?
וויל פורטה (סאטרדיי נייט לייב, "האיש האחרון בעולם") מככב בתור דאג קני, יוצר העיתון הפארודי ״נשיונל למפון״, האיש שמאחורי הסרטים כמו ״בית החיות״ ו״מהומה במועדון״ ואדם שבמאי הסרט בעצמו, בהופעת אורח קולית בדקות הראשונות של הסרט, אומר ש״הגדיר מחדש את הקומדיה לדור שלו״. זה נכון. קני בעצמו אומר באותה סצנה בה הוא פונה לצופי הסרט ש״רובכם בטח לא יודעים מי אני״. זה גם נכון. קני היה אדם שהיה אחראי, לפחות באופן חלקי, לפריצתם של כוכבים רבים בעולם הקומדיה, אך לא הפך לכוכב בעצמו, אפילו בתחום הכתיבה.
הסרט מספר איך קני, יחד עם חברו מהקולג׳, הנרי בירד (דומהל גליסון, שמגלם את גנרל האקס ב״הכוח מתעורר״ ו״הג׳דיי האחרון״, וכמעט לא מזוהה פה ללא הזקן והשיער הג׳ינג׳י שלו) את הלמפון. הוא שהעסיק בצוות הכתיבה ולאחר מכן בתוכנית הרדיו שלהם, הרבה מהאנשים שאחר-כך ייכתבו וכיכבו בעונות הראשונות של סאטרדיי נייט לייב. אבל כצפוי ממישהו שעובד בעולם הקומדיה, ובעיקר בעולם הקומדיה של שנות השבעים, מסעו של קני כלל גם הרבה סמים, בגידות, פרידות ורחמים עצמיים. אבל זה מצחיק!
הקונספט של הסרט די חכם. לקחת את סיפורו של קני ולהביא אותו למסך הקולנוע בסגנון ההומור שקני עשה, במגזין ובסרטים שעזר ליצור. בין אם זה הפיכת סצנות מחייו לקומיקס-תמונות או קרבי אוכל פרועים. לספר סיפור שהוא בחלקו טראגי בצורה כיפית ומשעשעת, בלי להיתקע יותר מדי על הקטעים המבאסים (למרות שהסרט גם נוגע בהם כשצריך). מי שעוזר לסרט לפנצ׳ר את הקלישאות של סרטי ביוגרפיה הוא מרטין מול (Clue, ״משפחה בהפרעה״) בתור גרסה עתידית של קני שמשמשת כקריין יודע כל.
מול לא רצה לייפה את הסיפור ולהתייחס אליו כמשהו גדול מדי. הוא גם לעיתים קרובות מציין את הבעיות בסרט, כמו חוסר הדימיון שלו למציאות, ואת הבעיות במגזין עצמו, כמו צוות הכותבים שלהם שמורכב כמעט כולו מגברים לבנים. הסרט הזכיר לי סרט איזוטרי שהשאלתי פעם מספריית הסרטים הקרובה לביתי בשם Holy Flying Circus, סרט שניסה לספר את סיפור הסערה סביב יציאת ״בראיון כוכב עליון״ של מונטי פייתון בצורה פייתון-ית, ובעזרת שחקנים בריטיים צעירים שעושים חיקויים של חברי פייתון האגדיים.
אבל Flying Circus היה מביך ולא באמת הצליח לשחזר את הסגנון הפייתוני בזמן ש-Stupid Gesture, לוקח את האלמנטים של למפון ושוזר אותם בצורה חכמה בסרט ליצירת אווירה כיפית. אבל בואו נדבר על מה שמעניין את כולם: הקומיקאים שמשחקים קומיקאים. יש לנו קאסט ענקי שכולל את ג׳ואל מקהייל (״קומיוניטי״, ״מרק הוליוודי״) בתור צ׳בי צ׳ייס, ג׳ון גמברלינג (״ברוד סיטי״) בתור ג׳ון בלושי, ג׳ון דיילי (״קרול שואו״) בתור ביל מוריי, נטשה ליון (״כתום זה השחור החדש״) בתור הכותבת האגדי אן ביטס, תומאס לנון (״רינו 911״) בתור הכותב האגדי והמטורף מייקל או׳דוניו ועוד הרבה. וכולם עושים עבודה טובה.
כששמעתי שג׳ואל מקהייל יגלם את חברו/אויבו ל״קומיוניטי״ (ואחד השחקנים הקומיים האהובים עליי), צ׳בי צ׳ייס הודהמתי מכמה זה הגיוני. צ׳ייס של הסבנטיז היה, כמו מקהייל, שחקן קומי גבוה, חתיך ששיחק לרוב שמוקים ושידר תמיד אווירה של קוליות. מקהייל מחקה בגאוניות את ההגשה הדד-פאנית של צ׳ייס וההומור הפיזי שלו. זה תענוג לראות.
אבל כל הופעות האורח האלו אמורות להיות רק בונוס לסיפור של קני, סיפור על הכיף שביצירת קומדיה והלחץ שבא עם זה. הזדהיתי עם הסצנות השונות בה חברי המגזין זורקים רעיונות, ומתעקשים מאוד על דברים שטותיים. על תחושה גאווה שאנשים אוהבים משהו שהצעת ותחושה הבושה שלו. הכימיה בין כותבי המגזין עוברת בסרטן ולמרות שאין לנו הרבה זמן להקדיש לכל אחד מהם, הדמויות שלהן ברורות. אבל כאמור, זה הסיפור של קני, ופורטה מגלם אותו בצורה נהדרת. הוא משדר את הקסם האישי, אך באותו זמן את הרחמים עצמיים והיצרים ההרסניים שמרכיבים דמות כזו. כיף לך לבלות עם קני בסרט, אך ברור לך שהוא לא תענוג להיות איתו במציאות.
אני נהניתי מ-A Futile and Stupid Gesture. מאה הדקות שלו עברו לי במהירות, יש בו הרבה בדיחות שלא עובדות אבל גם הרבה שעובדות טוב, והוא אפילו מרגש קצת. אבל לא הייתי ממליץ עליו למישהו שלא מתעניין ביצירתו של קני. אפילו למרות הגישה ה״חתרנית״ שלו, עדיין יש בו הרבה מהקלישאות של סרטים ביוגרפיים, ולעיתים הוא מרגיש פחות כמו סרט ויותר כמו היסטוריה אוראלית של פועלו של קני, עם בדיחות וחיקויים. אם דאג קני וחבריו מעניינים אותכם, ואתם רוצים לבלות קצת זמן במחציתם, ללמוד על פועלם, לצחוק איתם ולהזדהות אותם, אז אני ממליץ לכם לקחת את הטיול הזה לשנות השבעים.
יונתן עמירן
קומיקאי/ תסריטאי חובב, איש מגניב בצורה מקצועית.
אוהב: סרטים מגניבים, ראפ, קומדיה, ניקולס קייג׳, סרטי קומדיה עם ניקולס קייג׳ עושה ראפ.
לא אוהב: סרטים משעממים.
גיקסטר מחלקת כרטיסים זוגיים ל'משפחת אדמס 2'?