גיירמו דל טורו הוא במאי די מיוחד, השנה הוא הצליח לראשונה לזכות בשני פרסי אוסקר בקטגוריות הבימוי והסרט הטוב ביותר על "צורת המים", סיפור אהבה קטן בין אישה חירשת לבין איש דג בשנות ה-50 של ארה"ב במסר די ברור על הפחד מהשונה. מצד שני, "פסיפיק רים", למרות המסרים החבויים בו, היה סרט גרנדיוזי, מדהים ביופיו על רובוטי ענקים שנלחמים במפלצות שבוקעות מקרקעית האוקיינוס.

למרות ליהוק טעון שיפור, תסריט בינוני מינוס ויותר מידי רצינות, הסרט היה כל מה שהילד בן ה-8 שבי רצה, גרסה בוגרת, קצת גדולה יותר, הרבה אלימות ומרתקת של "הפאוור ריינג'רס" בזמן שדל טורו מצליח לסחוט כל דולר מהתקציב, מה שלא מעט סרטים בעלי אותו תקציב לא מצליחים לעשות היום, "ליגת הצדק", כדוגמא. עם תקציב של כ-190 מיליון דולר, הסרט הרוויח כ-400 מיליון דולר ברחבי העולם (מהם רק 100 מיליון בתחומי ארה"ב) מה שעשה אותו מעט רווחי. השוק המזרח אסיאתי הציל את הסרט מלהיות כישלון בקופות ולמזלנו הוכרז סרט המשך, "פסיפיק רים: המרד".

גיירמו עצמו לא חזר לתפקיד הבמאי והסתפק בתפקיד המפיק (ייתכן שרק על הנייר) וגם צ'ארלי האנם, הגיבור הראשי לא חזר לתפקידו של ריילי (וטוב שכך). מלאכת הבימוי נפלה בחיקו של סטיבן ד. נייט, מי שכל ההיסטוריה הקולנועית שלו בתור במאי מתרכזת ל-7 פרקים בסדרות כמו: "אנג'ל", "סמולוויל", "בית הבובות" ו"דרדוויל".

עשר שנים עברו לאחר אירועי הסרט הקודם, עשר שנים שבמהלכם הפריצה נשארה סגורה והעולם חווה שקט ממתקפות קאייג'ו. ג'ייק פנטקוסט (ג'ון בויגה, "מלחמת הכוכבים"),מפעיל ייגר שעזב את הצבא, הוא בנו של סטאקר פנקוסט (אידריס אלבה, "ת'ור) שנהרג במהלך אירועי הסרט הקודם. לאחר שהוא נתפס על ידי הרשויות, הוא מקבל את אפשרות המוכרת: להישלח לכלא או לחזור לצבא כדי להטיס ייגר ולאמן דור חדש של טייסים, יחד עם שותפו הקודם, נייט (סקוד איסטווד), בתיאום מושלם עם הקאייג'ו שמצליחים למצוא דרך חזרה לכדור הארץ.

לפסיפיק רים הראשון היו לא מעט בעיות כמו שציינתי מוקדם יותר, אבל לדעתי, הגדולה מכולן היתה העובדה שהסרט לקח את עצמו יותר מידי ברצינות: דיאלוגים כבדים ודמויות ממורמרות תרמו לכך. אבל במקום להוריד במעט את רמת הרצינות, סרט ההמשך זרק אותה מחוץ לחלון. הסרט נפתח במונולוג מטופש לחלוטין וכזה שמנסה להצחיק על ידי הדמות של ג'ון בויגה, שמנסה להסביר איך העולם מתנהג בתקופה שלאחר מתקפות הקאייג'ו. זה לא מפסיק שם, כל הסרט עמוס בדיאלוגים מביכים, רגעי קיטש, דמויות גנריות וסטראוטיפיות וניסיונות מתישים להצחיק.

אבל מה אני נתפס לדברים כמו תסריט והדמויות? כל מי שמגיע לסרט הזה מגיע לראות רובוטי ענק נלחמים למוות עם מפלצות וזו בעצם השאלה היחידה שצריך לענות עליה. גם כאן, מצאתי את סרט ההמשך נכשל בלהמשיך את הסרט הראשון. בסרטו הראשון של דל טורו היו עיצובים שונים ומיוחדים לכל קאייג'ו, כל אחד הגיע עם יכולות מסוימת, הייגרים עצמם שיקפו את המדינות שבנו אותם, היה סוג של היגיון מאחורי הרובוטים וכמובן פלטת הצבעים של הסרט הייתה מרהיבה, היו שם שוטים שבאמת הצליחו להוציא ממנו את תחושת הוואו! הנה רק דוגמא אחת מהסרט הראשון:

וסרט ההמשך? הוא עשה את אותה טעות שכל סרט המשך שלא מבין את הראשון עושה, לתת יותר מהכל: קאייג'ו גדולים יותר, יותר רובוטים בכל סצינה, ויותר הרס. כי מה שאני צריך לראות במערכה השלישית זה ארבעה רובוטים, נלחמים בשלושה קאייג'ו, הורסים עיר שלמה מבלי להבין מה קורה על המסך כאילו הסרט ניסה עצמו להיות מחווה לסרטי הרובוטריקים של מייקל ביי. ופלטת הצבעים שעשתה את פסיפיק רים כל כך יפה? נעלמה כאילו לא היתה, הסרט נעשה על ידי מחלקת האפקטים הויזואלים הבסיסית ביותר שקיימת בהוליווד, שום יצירתיות, שום יופי, שום כלום, כמו משחק מחשב אחד גדול וארוך.

"פסיפיק רים: המרד", הוא דוגמא קלאסית לסרט המשך שהמוח שאחראי עליו לא הצליח להבין למה הראשון היה מהנה ומה רצינו לראות בסרט המשך. הוא נכשל בכל רובד והוא לא רק סרט המשך רע, הוא פשוט סרט רע.

נתי אקב

בן 30, גיק הייטקיסט קלאסי. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלי ואת הפריקוולים שהשמידו את מלחמת הכוכבים