העונה הראשונה של ג'סיקה ג'ונס עשתה אותנו מאושרים. אחרי דרדוויל המוצלח, הגיע ג'סיקה ג'ונס המוצלחת עוד יותר. עם נבל מהפנט, סיפור נהדר, ודמויות משנה מעולות, הסדרה הפכה במהרה לסיפור הצלחה והוכיחה סופית שאפשר לעשות טלוויזיה מצוינת גם מקומיקס, וגם בפורמט בינג'י כמו בנטפליקס. אחרי סדרות פחות מרשימות (לוק קייג'), "איירון פיסט" הידועי לכל כ- "אני האיירון פיסט האלמותי, מגנה של קון לאן, אויבה המושבע של היד", ודיפנדרס המעט מאולץ, ג'סיקה ג'ונס חוזרת למסך.

ג'סיקה חוזרת לעבודתה הרגילה כחוקרת פרטית, בעוד היא מנסה לשמור על הפרטיות שלה, ולהימנע מהצגת הכוחות שלה לראווה. גם עקב רצונה להימנע מאור הזרקורים, וגם הרתיעה של אנשי ניו-יורק, בימים שלאחר "הסכמי סוקוביה" שמחייבים אנשים בעלי יכולות להקשיב להוראות הממשלה. בעוד שג'סיקה עוברת מתיק חקירות אחד לאחר, טריש דוחקת בה לחקור את IGH, הארגון אשר אחראי לניסויים עליה, ולכוחותיה. כשג'סיקה מסרבת לעשות זאת, מתחילה טריש בעצמה לרדוף אחרי הארגון.

הסיפור של העונה הוא מורכב לא רק מקו העלילה של ג'סיקה עצמה אלא מכמה עלילות משנה העוסקות בטריש, מלקולם, וג'רי הוגארת. בעוד קו העלילה של ג'סיקה הוא חזק, ברור ופתלתל, לפחות עד שהוא משתלב עם דמויות אחרות, קווי העלילה של דמויות המשנה נחלשים לעתים וכמעט עוצרות את הסדרה מלהתקדם, מה שמתסכל ממש.

דוגמה לכך היא קו העלילה של ג'רי הוגארת': עורכת דין בעמדת כוח, המנסה לכופף את ג'סיקה ג'ונס לטובתה, מוצאת את עצמה במצב שחדש עבורה, חוסר אונים מוחלט. היוצרים החליטו לצייד את ג'רי במחלת ALS, אשר הופכת אותה לפצצת זמן מתקתקת. בעוד היא רודפת אחרי "בעל כוחות" אשר בזכות הניסויים שלו, הוא יכול (כביכול) לרפא אנשים חולים, אנחנו נחשפים לצד האפל של האנשים המשופרים. קו העלילה הזה לא נחקר מספיק, וחבל, ואנחנו מתמקדים בסיפור הנקמה של ג'רי.

ג'רי למרות המסע המטריד שעברה בעונה הזו, נראה שלא באמת עוברת שינוי מסוים. נושאים חשובים ננגעים רק לרגע, וננטשים לטובת סצנות מין לסבי, שאכן חשובות מאוד מבחינת תרבותית של ייצוג, אבל לא נראה שנראה שהן תורמות לעלילה, או למערכת היחסים בין הדמויות. בסופה של העונה נראה שג'רי מעוניינת יותר בנקמה, ובצבירה מחדש של הכוח הכלכלי והפוליטי שלה, מאשר שינוי פנימי והארה רוחנית, מה שהופך את כל קו העלילה הזה לא רק למשעמם, אלא גם מיותר לחלוטין.

יוצאת דופן היא דמותה של טריש וקו העלילה שלה הוא המטריד ביותר: טריש שהחלה את העונה כאישה עם תכנית רדיו משלה וחבר מוצלח, מנסה בכל כוחה להתקדם אל עבר שאיפת הקריירה שלה, להיות עיתונאית חוקרת "אמיתית" כמו החבר שלה, שמדווח מקו המלחמה בסוריה: מה שהחל כרצון לעזור לג'סיקה לפצח את מה שקרה לה בעברה, עובר במהרה על שרשרת של קווים אדומים ודרכה של טריש הופכת להיות אפלה יותר ויותר. הרצון של טריש להיות "גיבורה" - אדם עם כוחות שעוזר לאנשים אחרים כמו גיבורי על אחרים, גובה ממנה מחיר. היא מסכנת את עצמה, ומאבדת את הכל.

מה שנרמז בעונה הראשונה, על קנאתה של טריש בג'סיקה, הופך כאן לקו עלילתי מרכזי שגם מניע את הסיפור של ג'סיקה. לג'סיקה אין ברירה אלא לחקור את מה שקרה לה שם במשרדי IGH, לא רק כדי להציל את עצמה, אלא גם את טריש, ודרך טריש נוצר חיבור אל היקום הקולנועי של מארוול בדרך מעניינת מאוד. העונה הזו לדעתי קשורה יותר מכל עונה אחרת ליקום הרחב יותר, הקולנועי של מארוול, ניתן לראות קשר ישיר בין אירועי "מלחמת אזרחים" לאווירה המתוחה ששוררת בן ג'סיקה בעלת כוחות העל שנכפו עליה כנגד רצונה בניסויים שנערכו עליה ב-IGH, טריש לעומתה מחפשת להפוך להיות כמו ג'סיקה, בעלת כוחות על, ובניגוד

לג'סיקה שמנסה להימנע מהשימוש בהם, היא עושה הכל כדי לקבל אותם, כדי להפוך ל"לא רגילה".
האווירה של "מלחמת אזרחים", הפחד מגיבורי-העל, והרצון להשתמש בחקיקה מחלחלת כאן חזק. הפחד מהשונה, למרות היכולות שלו לעזור, הופכים כאן לגזענות של ממש. ההערצה של גיבורי-העל שנמצאת בסדרות אחרות, הופכת כאן לרתיעה של ממש. הם מסומנים כאויביי הציבור ומלבד אנשים בודדים, הם די מבודדים מהחברה, והסיפור משנה הזה, יחד עם התהליך שעוברת ג'סיקה בתוך הטראומה הפרטית שלה

חסרון נוסף של העונה הזו, היא חסרונו של "נבל מובהק". העונות הטובות ביותר של סדרות מארוול בנטפליקס, נהנו מנבל על מובהק. במקרה של דרווויל היה זה הקינגפין, שנתן את אותותיו, במקרה של ג'סיקה ג'ונס היה זה קילגרייב. העונה השנייה סובלת מנבל שאינו קיים, רוח רפאים של זיכרון, ארגון נשכח שביצע דברים איומים, אך הדמויות מרוכזות לרדוף אחרי המבצעים, ופחות אחרי הארגון עצמו. הסדרה מתהפכת לאחר חצי מהפרקים, כדי לחשוף את אמא של ג'סיקה, שעדיין בחיים, לתפוס את תפקיד הנבל כביכול, אך זהו מאוחר מדי ומעט מדי, הסדרה נופלת לבורות של דרמה מלודרמטית, ובעוד המשחק של קריסטין ריטר מצליח להחזיק את הסצנות מליפול לאופרת הסבון (הרבה בזכות הציניות המודעת לעצמה) ישנו פספוס ברור לגבי יכולות הכתיבה של העונה הזו.

מציל את המצב קילגרייב (דיוויד טננט) בפרק שבו ג'סיקה סובלת מחזיונות של קילגרייב, בעוד התחלה אנחנו חוששים שהשפעתו של קילגרייב תדון את ג'סיקה לאבדון ולאיבוד שליטה,  אנחנו מגלים כאן משהו מדהים, דמותו של קילגרייב מאפשרת לה להתמודד עם הדחף לאיבוד שליטה, יותר מכל אדם אחר בחייה. הוא מזכיר לה את היכולות האמיתיות, הנפשיות שלה, שהיא לא רוצחת, היא לא הורגת מתוך תשוקה לדם, אלא מתוך הגנה עצמית, ושהיא יכולה לשלוט בעצמה, וכאן הכוח האמיתי שלה. קילגרייב נפרד ממנה כמעט בחיוך. והסצנה הזו מתוך הפרק ה-11 מזכיר לנו את העוצמות של הסדרה הזו, היכולת להפוך טראומה, ואת הדמות של מחולל הטראומה למשהו אחר. לא כלי לאבדון אלא כלי להחלמה.

כן, ג'סיקה ג'ונס היא לא שוברת מוסכמות כמו העונה הראשונה היא לא פורצת דרך, ולא מחדשת שום דבר שלא ראינו בעונה הראשונה. אבל הקשר שלה ליקום הסינמטי של מארוול, בעולם מציאותי ואפל יותר של ימינו, המשחק הנפלא של ריטר, והופעתו של קילגרייב שגונבת את ההצגה, הופכת את הסדרה לראויה לצפייה, פשוט תחזיקו חזק בעלילות המשנה, זה ישתפר.

מירי נמנוב

גיקית, כותבת, לוחמת, ומאמנת.
מירי היא המפיקה הראשית של גיקטסר, מאמנת חד"כ
הייטקיסטית טריה, וחובבת קומיקס, טלווזיה, וקולנוע באופן כללי