לפני זמן מה, כשבוע לפני זמן כתיבת שורות אלו, דיווחה הכתבת מעיין פרילוק בערוץ 10 על שירות חדש שמשיקה פייסבוק, שקשור בהצגת התכנים מהפייסבוק למסך הטלוויזיה. כל מי שמתעניין בהיסטוריה של המדיה החזותית היה מבין מיד את ההקשר שבו צמחה הכתבה, שעסקה בניו-מדיה. אבל כמו שאומרת קלישאה קולנועית נושנה, הצורה של הכתבה היתה מעניינת לא פחות מהתוכן שלה והמילים הספציפיות שבהן השתמשה פרילוק נשאו משמעות שהשיבוץ שלהן בהיסטוריה מרתק בעיני לא פחות מאשר תוכן הכתבה. ההיגיון הבריא היה מכתיב שאתחיל בלומר מה היה תוכן הכתבה ואז אפרט את ההיסטוריה של המדיה החזותית שהובילה לשימוש מדויק במילים אלו. אבל מה לי ולהיגיון בריא? דווקא הפעם נראה לי שכדאי להתחיל בהקשר ובסופו להוביל לסיבה, כשבינתיים רק אגלה שההקשר הוא המסך עצמו, שבו אעסוק בטור זה.
לטעמי ראוי להתחיל בשחר המסך, שבניגוד אליו, שהוא תָחום ומוגדר, נדמה שתולדותיו משתרעים ללא גבולות. ועם זאת, סקירה קצרה וכללית יותר, גם אם תלקה ברידוד, תהיה ראויה. סוגים שונים של הקרנה (ובעיקר אחת שנקראה "פנס הקסם", "Magic Lantern", שהיתה דומה למצגת שקופיות) היו קיימים בסין עוד לפני האלף הראשון לספירה, והובאו למערב על-ידי סוחרים ערבים שהגיעו מסין לאירופה. הקרנות ראשונות נעשו באמצעות גזירים של נייר וכדומה, אבל אחד ממאפייניו של הקולנוע, לפחות הפופולארי ביותר (וזאת אם אשמיט באופן שאינו הגון את האנימציה) הוא שמוצאו מן המציאות, והוא נעשה באמצעות הפעולה הפיזיקלית-טכנית של המצלמה.
המצלמה כפי שאנו מכירים אותה היום פותחה במאה ה-18, כשבהתחלה חומר הגלם ממנו היה עשוי ה"פילם" שלה היה נצרב באור השמש החשוף ולא נצרב באיזורים המוצלים. מסיבה זו הצילום היה נשמר לרגעים קצרים בלבד, עד שהשמש צרבה את איזוריו שעד כה היו מכוסים בצל. הצילומים המוכרים ביותר הם של נייפס, שצילם גגות בניינים, ודגה, שצילם רחוב סואן. אבל אלו היו צילומים, ולא קולנוע. קולנוע, כשמו, צריך לנוע. כך גם בלועזית: Cinema, קיצור של "Cinematograph", המסרטה-מקרנה שבנו האחים לומייר, ששמו נבע מהמילה היוונית "קינמה",שמשמעותה "תנועה". אבל מכשיר זה, כאמור, עוד לא היה קיים בתקופה בה אני עוסק בפסקה זו.
ולכן גם "מסך הקולנוע" עוד לא התקיים. ובתחילת דרכו, כשצפו בו, הוא לא היה המסך שאנו מדמיינים היום: מסך גדול שעליו מוקרנים דימויים בהם צופים אנשים רבים. הוא היה קטן, כך שרק אדם אחד, או מעטים, היו יכולים לראות את הסרטונים שהוצגו בתוכו.
אחד מהמכשירים האלו היה הזואיטרופ, שהיה צעצוע בצורת קרוסלה קטנה עם חריצים בצדדיה שדרכם היה אפשר לראות אנימציות קצרות. הוא היה מוכר שנים לפני הקולנוע, ואיפשר למעטים להתאסף סביבו ולראות אנימציות שהופקו מפריים בודדים. מכשירים דומים פותחו באותה התקופה. עם זאת, בשנת 1892 נערכה הקרנה פומבית של סרט אנימציה-מצוירת ארוך – במונחים של התקופה ההיא, בשם "פיירו המסכן". וכאן אנו מתחילים לגעת בנושא המסתורי שבו עוסק טור זה. כשאנו מדברים על הקרנה אנחנו בהכרח, גם אם במובלע, מדברים על הדבר שעליו הסרט מוקרן.
בשנים שלאחר מכן נעשו מספר ניסויים בשילוב השניים, ובעצם ביצירת הנפשה של צילומים. הניסויים הראשונים ביצירת סרטונים שכאלו היו של פייר ז'נסן, אסטרונום שרצה ליצור תיעוד של כוכב הלכת ונוס כשהוא חוצה את השמש. דרישה זו חייבה אותו לצילום נע, וכך הכורח נהיה שוב לאם כל ההמצאות. הוא המציא מכשיר שמסובב לוחות, כשעל כל אחד הוטמע צילום מעט שונה מהאחר, שכשהם נראים ברצף מוצגת תנועה מוסרטת.
בהמשך אדוארד מייברידג', ברנש נוסף בעל סקרנות מדעית, גם אם צנועה יותר, צילם סוס במרוצתו באמצעות רצף מצלמות על-מנת לבדוק אם בשלב כלשהו בדהירה כל רגליו של הסוס נמצאות באוויר בו-זמנית. לאחר מכן הוא המשיך בצילום של כמה סרטונים קצרים, עד שיום אחד הראה אותם לממציא תומס אדיסון במטרה שהוא ישלב בין התמונות הנעות והפונוגרף ("רשמקול") שהמציא אדיסון.
אדיסון התרשם מההמצאה, והחליט שהוא רוצה לייצר מכשיר "שיעשה לתנועה מה שהפונוגרף עשה לקול". הוא התבסס על הפילם של חברת קודאק הצעירה ויצר סליל של סרט, שלאחר צילומו היה אפשר לצפות בו במכשיר שלו קרא "הקינטוסקופ". אבל זה לא היה מכשיר הקרנה, אלא מכשיר הצצה: כל צופה היה צריך לקרב את עינו לחריץ, ודרכו יכול היה לראות את הסרט הנע. זהו לא היה מסך הקולנוע הפומבי עליו הקרינו סרטי אנימציה ב-1892 והלאה, אלא מסך פרטי. זה, למעשה, היה זואיטרופ משוכלל.
באותה הנשימה אדיסון גם קבע את גודל סרט הצילום: 35 המ"מ המפורסם, כשהיחס בין אורך כל פריים לרוחבו הוא "ארבע-על-שלוש", 4:3. ואולי העוסקים בגיאומטריה לא יסכימו איתי, אבל כשמסתכלים על המסך ביחס הזה הוא נראה ריבועי למדי. בשנת 1909 האקדמיה לקולנוע קבעה יחס זה כ"יחס האקדמיה", והוא היה הסטנדרטי לצילום סרטים וכך גם להקרנתם. כמובן שגם בסטנדרטיזציה הזאת היו כמה וכמה ניסיונות לחתרנות, כמו סרטו הניסויי של הבמאי אבל גאנס נפוליאון, שצולם באמצעות שלוש מצלמות נפרדות בו-זמנית והוקרן באמצעות שלושה מקרנים בו-זמנית. טכניקה זו קיבלה את השם "פולי-ויז'ן", ויצרה למעשה מסך רחב. מסך הקולנוע הותאם לפרופורציות של 4:3.
אבל למרות הניסוי האמיץ של אבל גאנס, היחס של 4:3 המשיך לשלוט בתעשיית הקולנוע האמריקאי, עד שהגיעה מתקפה אכזרית מכיוון בלתי צפוי שהלך וחדר לבתי התושבים בארה"ב - או לפחות כך זה נראה מצד אולפני הסרטים. אם עד שנות ה-50 האנשים היו יושבים בסלון ומאזינים ביחד לחדשות ברדיו ולתסכיתי התוכניות השונות, כמו אני אוהב את לוסי, סופרמן והפרש הבודד, הרי שמעתה הם יוכלו לשבת ולצפות במכשיר הטלוויזיה, שבו כל התכנים האלו נמצאו עכשיו גם לצפייה ולא רק להאזנה.
הטלוויזיות הלכו ונכנסו אל הבתים, והתוכן שלהם נקשר באופן מהותי אל המכשיר. אפשר לראות את זה בניסוח: "אני צופה בטלוויזיה", משמעו, אני צופה בתכנים שמשודרים בטלוויזיה. אבל אף אחד לא אומר "אני צופה בקולנוע", אלא "אני צופה בתכנים של הקולנוע, בסרטים". השימוש בצורה מטאפורית זו מחבר בין תכני הטלוויזיה והמכשיר עצמו, אולי באופן לא הגון, שמשטח את כל תכניה לעיסה אחידה אחת. רצוי לציין שגם בתחילת ימי הקולנוע היה כך הדבר: אנשים לא הגיעו לבתי-הקולנוע כדי לראות את הסרט "הרכבת נכנסת לתחנה", אלא כדי לראות את הסינמטוגרף בפעולה על שלל סרטיו, וכך גם פורסמו ההקרנות – לא לפי סרט, אלא בעצם זה שמוקרנים סרטים. כך או כך, זה לא משנה. אנשים לא היו צריכים ללכת לבתי בקולנוע ולשלם עבור כרטיס על-מנת לחזות בפלא של תנועה על המסך או בנראטיבים מסקרנים ומעניינים. הם יכלו לעשות זאת בנוחיות ביתם.
אפשר להבין מדוע ואיך תעשיית הקולנוע נלחצה. הקולנוע היה צריך למצוא דרך להתמודד עם המתקפה הזו, ואכן הוא מצא פיתרון: הסינרמה, ובהמשך גם הסינמה-סקופ. או בלשון בני-האדם: המסך הרחב. לא אכנס לפרטים הטכניים של ההקרנה, אלא לחוויה של הצופה, שפתאום ראה במערבונים את הנופים הפתוחים והפרושים לפניו, ובסרטי המדע הבדיוני את רוחב יריעת החלל החיצון. המסך הרחב היה לחזיון ראווה קולנועי, וכל הצגה של סרט קיבלה יחס "נעלה" שהזכיר אומנות בעלת קונוטציות עילאיות: התיאטרון.
בתי קולנוע גדולים ומפוארים נבנו, כרטיסים התחילו להימכר על-פי מושבים שהוזמנו מראש ותוכניות של הסרטים המוקרנים הודפסו לקהל הצופים. המטרה של תעשיית הקולנוע היתה להעביר לצופים מסר ברור: הקולנוע הוא רחב-אופקים, והטלוויזיה היא מן מכשיר קטן, שנועד לאלו שנשארו בבית. המסך הרחב הוכתר כהצלחה מסחרית מסחררת, וההמונים המשיכו לפקוד את בתי הקולנוע, ולאשש שוב את אמיתות ההנחה הקפיטליסטית-האמריקאית הידועה, Bigger is better.
זו לפחות סיבה אחת לפיתוחו של המסך הרחב. אך לא מן הנמנע שישנן סיבות נוספות. כך, לדוגמה, בתחילת שנות השלושים כתב ההיסטוריון של הקולנוע פול רותה שז'אנר המיוזיקל, שנהיה עם כניסת הסאונד לקולנוע בסוף שנות ה-20 מאוד פופולארי, ילך ויצבור תאוצה בעתיד, ואיתו גם הכניסה העתידית של המסכים הרחבים. כלומר, ייתכן שגם התפתחויות בתוך המדיום הקולנועי עצמו תרמו רבות לפיתוח המסך הרחב. אך ככל הנראה, התחרות עם הטלוויזיה היתה הזרז העיקרי.
כמו כן, מעניין לציין שלמרות שיחס האקדמיה נהיה הסטנדרט בקולנוע, בראשית ימיו של הקולנוע היתה קיימת שיטת הקרנה בשם "פנאופטיקון" (בלי קשר לפוקו), שהקרינה גם היא על מסך רחב, אך זו לא החזיקה מעמד ימים רבים.
וכך הטלוויזיה נתפשה במשך שנים רבות כנחותה יחסית לקולנוע. התכנים של הטלוויזיה הקטנה נחשבו לפשוטים יותר, וגם הדימוי המרכזי שהוצמד לשני המדיומים, זה החדש וזה החדש-יותר, הדגיש זאת: "המסך הגדול", הקולנוע, לעומת "המסך הקטן", הטלוויזיה. זהו, כמובן, לא רק תיאור אובייקטיבי-פיזי של המכשיר, אלא גם כינוי שמטרתו להנמיך מחשיבותה של הטלוויזיה.
אפילו סרטים שהובאו למסכי הטלוויזיה לפעמים היו סרטים שנחשבו "זולים", כמו סרטי אימה ישנים ו/או דלי-תקציב ששודרו בשנותיה הראשונות של הטלוויזיה וכונו "Creature Features". ובזמן שמסך הקולנוע התרחב, מסך הטלוויזיה נשאר ביחס האקדמיה, 4:3. (ובמקום אחר כתבתי על האופן שבו הבמאי סלבה צוקרמן צילם את סרטו החתרני "ליקוויד סקיי" דווקא ביחס זה, בהתאם לתוכן של סרטו, שהיה אנטי-הוליוודי ואנטי-מיינסטרים במובהק, כדי לאפיין אותו כ"האחר" של הקולנוע ההוליוודי).
אבל בשנות השמונים והתשעים קורה מהלך מעניין. זהו מהלך דומה לזה שקרה בשנות השישים: הקולנוע מתחיל להיתפש כיותר אומנותי, בעיקר מכיוון המבקרים הצרפתים שאהבו אותו והתייחסו אליו כאל אומנות ולא רק כאל "בידור להמונים", ובארה"ב מתחיל עם עלייתו של דור חדש של במאים שגדל על הקולנוע ואהב אותו מאוד. באופן דומה, גם בשנות התשעים היחס לטלוויזיה התחיל להיות יותר ויותר אוהד, והקבלה של תוכניות טלוויזיה כאומנות לכל דבר נהייתה מורגשת. כבר בשנות הילדות שלי העניין הזה היה מורגש היטב.
מישהו פה ברצינות חושב חושב שסיינפלד והסופרנוס הן משהו אחר חוץ מפילוסופיה רצינית ואומנות נשגבת? אם כן אז שייגש אלי אחרי השיעור אנחנו צריכים לדבר וכך גם הורגש הדבר בזמן אמת. ובאופן מעניין, גם הטלוויזיה התרחבה, והתחילה לשדר במסך רחב: המסך התרחב מיחס של 4:3 ליחס 16:9 המפורסם, שהיה יחס של "פשרה" בין עוד כמה פורמטים של מסך רחב שרווחו בשנות השמונים ליחס 4:3 המוכר של הטלוויזיה. כלומר, זה יחס שאיפשר הקרנה אידאלית בכל יחס אחר.
הטלוויזיה מדביקה את הקולנוע באומנותיותה (המצאתי מילה?). אבל היא עדיין "המסך הקטן שבבית", ולמרות שהמסך התרחב, הוא נותר קטן לעומת הקולנוע. אבל הוא גם זוכה לאורח מיוחד, או לאח קטן וחדש: מסך המחשב.
בניגוד ליחסים הקשים שבין הטלוויזיה והקולנוע, מסך המחשב דווקא קשר ידידות אמיצה עם הטלוויזיה. לאורך שנות התשעים הקשר בין הטלוויזיה והאינטרנט לא היה משמעותי, לא מעבר למידע על תוכניות טלוויזיה שהיה מתפרסם באינטרנט, אבל ככל שהאינטרנט נהיה יותר מהיר ככה אנשים הבינו שהם יכולים להוריד תכנים כבדים יותר מהאינטרנט - במובן של משקל הקבצים, לא עומק ואיכות התכנים. זוכרים את קאזה? אני זוכר היטב.
היא שחררה אותי מהצורך להמתין לשידור סרט בטלוויזיה, או למבחר המצומצם של "ענק הוידאו" השכונתי. ואכן, עם הזמן ניתן היה להתחיל לראות תוכניות סרטים ותוכניות טלוויזיה דרך האינטרנט. ובהמשך ישיר לזה גם נפתח אתר אינטרנט שקרא לעצמו "הטלוויזיה של האתה", או YouTube, וספקיות שירותי צפייה ישירה באינטרנט, כמו אמאזון ונטפליקס, התחילו לייצר תכנים מקוריים משל עצמן. וכפי שסיפרה מעיין פרילוק בערוץ 10, ייתכן שגם פייסבוק יתחילו בקרוב לייצר תכנים. אבל אזכיר: התוכן של דבריה, שהיה מאוד מעניין, לא היה מעניין כמו הצורה שלו. ובקרוב אגיע להסבר.
המחשב, הרי, מזמן הוא לא רק המחשב הביתי, או המחשב הנייד. כולנו נושאים בכיס מכשיר טלפון סלולרי (או טאבלט עם מסך קצת יותר גדול) שהוא מחשב לכל דבר, עם חיבור לאינטרנט בכל מקום שיש בו קליטה. נראה שהמכשירים הסופר-משוכללים האלו, פסגת הטכנולוגיה, גרמו לסוג של אטביזם קולנועי כשהם החזירו את הקולנוע יותר ממאה שנים אחורה. הצופה חזר למצב של הצפייה בזואיטרופ כשהוא צופה בסרטים, לרוב קצרים, בעצמו או לכל היותר עם מספר אנשים מועט שמתאסף סביבו, במסך קטן במיוחד שאינו גדול מכף יד.
ממסך הסינרמה הכביר אליו התגודדו אנשים רבים בכל יום כדי לצפות יחדיו בסרט חזרנו לצפייה אינטימית ופרטית, כשאפילו הסאונד נשמע לאדם אחד בלבד דרך האוזניות. לפני כמה זמן אחד מחברי (אני מסתכל עלייך, מר יובל!) הסב את תשומת ליבי לזה שמפתיע שהמחשב, שמשמש בעיקר לקריאת מסמכים, אימץ דווקא את המסך הרחב של הקולנוע והטלוויזיה, ולא מסך ארוך כצורת עמוד בספר או נייר A4 סטנדרטי. הסמארטפון והטאבלט עושים את שניהם: המסך מתהפך לקריאת מסמכים ולצפייה בסרטים.
וכאן אנחנו מגיעים לכתבה של פרילוק, שנמצאת בצומת דרכים היסטורי. הכתבה של פרילוק עסקה באפליקציה של חברת פייסבוק שתשדר תכנים ממסך הסמארטפון למסך הטלוויזיה, ורמזה שאולי פייסבוק מתכננת גם לייצר תכנים בעצמה - חברת אינטרנט מובהקת שמייצרת תכנים לסלולרי במטרה שייצפו בהם על מסך הטלוויזיה. אבל כמו שאמרתי עד כאן, זהו רק התוכן של הכתבה.
הדבר שתפש את תשומת ליבי יותר מכל היה שפרילוק אמרה שניתן יהיה "לצפות בפייסבוק שלנו בטלוויזיה ולראות את כל הסרטונים שלנו על המסך הגדול". מי שפעם היה "המסך הגדול", ושקרא לעצמו ככה כדי להדגיש כמה שהוא עילאי על "המסך הקטן", פתאום איבד את תוארו כ"המסך הגדול", שעבר מהסינמפלקסים והקניונים אל תוך בתינו.
התכנים של הטלוויזיה כבר לא קטנים. להיפך: הם גדולים, יחסית ל"מסך הקטן", שהוא מסך הסמארטפון. וגם פה, לא מדובר רק בתיאור אובייקטיבי-פיזי של גודל המכשיר, אלא גם אלא גם באמירה: המסך של הסמארטפון אינו מספק כמו המסך של מכשיר הטלוויזיה, "המסך הגדול" של שנת 2017.
זה, בקיצור נמרץ ושטוח מעט, ממש כמו המסכים של ימינו, הוא הסיפור של גודל המסך שלנו. סיפור של מאבק ושלום בין מסכים שונים בגדלים שונים. והיום הקולנוע החדש, הטלוויזיה היותר-חדשה ומסכי המחשב והסמארטפונים הממש-חדשים מקבלים כולם, סך הכל, מעמד של אומנות. קולנוע, טלוויזיה וניו-מדיה נלמדים כתארים אקדמיים גם בישראל, וביקורות על התכנים שלהם מפורסמות לצד ביקורות על תיאטרון וקונצרטים קלאסיים.
בכנס שמתקיים בימים אלו בלונדון מוצגים שלל התכנים של שלל המדיות שקיימות כיום, וכולן תחת כותרת אחת ומאחדת: "Content". וגם היום נעשים ניסויים שקשורים לאיחוד הגודל שלהם. כך לדוגמה הסרט סטינגריי סאם, שהוא גם אחד הדברים הכי כיפיים שנראו על כל מסך באשר הוא, צולם במיוחד כדי שיהיה כיף לצפות בו בכל גודל של מסך, בין אם זה סמארטפון, טלוויזיה או קולנוע. הוא גם הופק ונערך ככה שיהיה אפשר לצפות בו בהמשכים, ולא בהכרח בפעם אחת כמו סרטי קולנוע קלאסיים, אבל על ההיסטוריה של רצף הצפייה בתכנים ניאלץ לדבר בפעם אחרת.
אלון יודקובסקי
בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה.