קלישאות הן עניין משונה. בגדול, קלישאות הן תבניות אומאפיינים מסויימים, בין אם בעלילה, בעיצוב, במחוות או בכל מאפיין אחר של הסרט, שהשימוש בהן נעשה כל-כך הרבה פעמים עד שהן הפכו למוסכמה מעיקה. או... למוסכמה שאינה מעיקה? לפעמים אכן זה המצב. כי לפעמים קלישאות פשוט עובדות היטב, ומצליחות להפעיל את הרגשות שלנו.
אין לי הסבר מוצלח לעניין הזה. לפעמים נדמה לי שקלישאה עובדת בסרט אחד ולא עובדת בסרט אחר, למרות שזו אותה הקלישאה. לפעמים נדמה לי שהסיבה העיקרית שקלישאה עובדת או לא עובדת היא עד כמה אני עייף, או אם אכלתי ארוחת בוקר מספיק טובה לפני שראיתי את הסרט. או אולי זה משהו הרבה יותר עמוק ופואטי, כמו… החיים שלנו מלאים בקלישאות! באמת שאני לא יודע. מה שאני כן יודע זה שהסרט ליידי בירד הוא מצוין. אולי זה למרות הקלישאות, אולי זה בזכות הקלישאות.
אז הסרט מספר על כריסטין, בת-נוער מרדנית שמחונכת כקתולית, והיא נמצאת בגיל הביניים שבין הנעורים והבגרות, לפני סיום התיכון ולפני תחילת הקולג'. היא חיה "בצד הלא-נכון של המסילה", עם אמה, אביה, אחיה החורג ובת-זוגו. שזה לא פשוט בפני עצמו, אבל בנוסף לזה היא גם צריכה לחיות עם עצמה.
הסרט הוא מסוג סרטי "חתיכה מהחיים האמיתיים". ומה כל-כך אמיתי חיים האלה, תשאלו? לא הרבה, אבל זה מרגיש ככה. הוליווד כל-כך הרגילה אותנו לגיבורים גדולים מהחיים שמצליחים בהכל ומתנהגים באופן מוסרי ללא רבב, שכשמתחילים לראות דמויות שנכשלות, שפועלות מרגש והן לא מושלמות מבחינה מוסרית, זה מרגיש יותר אמיתי משלל הוונדרוומנימיות שאנחנו רואים כל-כך הרבה מהן\ם. זה לא אומר שהמבנה של הסרט רופף, חלילה, ועדיין לפי המיטב המסורת שמאריסטו ועד שפילברג הסרט בנוי באופן ממוסגר ומוכתב על-פי תמות מסויימות, שעל כל אלו תרמוז כבר האקספוזיציה. אבל רק תרמוז. כי אולי הדרך הכי קצרה בין שתי נקודות היא קו ישר, אבל לצערנו ולשמחתנו החיים לא עוברים בקו ישר, הם עוברים בדרך עקלתונית ופתלתלה, מלאה במהמורות ומכשולים, ובין לבין גם בפרחים ובשכיות חמדה.
אחרי התיאור הזה, כבר די ברור איפה הקלישאות נמצאות, נכון? ואלה קלישאות שקשה להתחמק מהן כשמדובר במערכות יחסים אנושיות. מערכות יחסים שבין הורים, בני ובנות זוג, חברים טובים ומורים נוטות לחזור על עצמן. בכל זאת, אנחנו חלק מאותה התרבות שמתוארת בסרט, במידה זו או אחרת. וראיתי בעצמי המון ממה שנמצא בליידיברד. הפער בין הרצון להיות אני ועצמי לבין להיות חלק מהחברה, הפער בין לעשות רושם טוב ללעשות את מה שאני רוצה לעשות בלי להתחשב. והצורך להגיד את מה שאני באמת חושב. אולי בגלל זה כל כך התחברתי אליה בפרט ולסרט בכלל. כי גם אני חתיכת קלישאה. מי מאיתנו לא?
אז מה בשורה התחתונה? סרט קטן ומקסים, משוחק נפלא, שמתייחס לפגמים האנושיים שלנו ולקשיים שלנו באותה הגינות שבה הוא מתייחס לשמחות ולאהבות שלנו. אני לא מאמין שהוא יירשם בדפי ההיסטוריה, אבל הוא כן ייזכר, ומדי פעם ייתקלו בו ב-VOD או ברשת והוא יסב הנאה רבה למי שיצפו בו וליבו פתוח לקלישאות.
אלון יודקובסקי
בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה.
סרט אימה באורך שעתיים וחמישים דקות זה חתיכת הימור. הראשון היה מיוחד יותר, אבל גם זה לגמרי שווה צפייה.