במסגרת הרצון שלנו להפוך את "גיקסטר" ליותר מאתר שמגיב למה שקורה בעולם הקולנוע והטלוויזיה, החלטנו להתפתח ולנסות לחלוק את האהבה שלנו לקולנוע בדרכים נוספות. ב"צפייה מן העבר" בכל שבוע יכתוב אחד מחברי המערכת ביקורת לסרט שיצא לפני שנת 2000 ויש לו משהו מעניין להגיד עליו או שהוא מתקשר לאירוע מסוים שחל השבוע. זה יכול להיות סרט שלא קיבל מספיק שבחים כשיצא ומאוחר יותר התגלה כפנינה, או סרט שבכלל לא הוקרן בארץ, או כזה שהסתכלות דרך השנים שעברו נותנת לסרט פרשנות אחרת לא רק על היצירה אלא גם מיקומה בציר הזמן.
כזכור, לפני שנת 2000 האינטרנט היה שונה ממה שהוא היום וחוץ מכמה פורומים, ביקורות סרטים היו מתפרסמות רק בעיתונים הגדולים. לרוב הן היו בפורמט עיתונאי מעונב, ולא מה שאנחנו היינו רוצים לשמוע על סרטים (יוצאי דופן היו עיתון ה"עיר" ו"חדשות", זיכרונם לברכה, שהעסיקו חובבי קולנוע ולא מבקרי סרטים).
אני מאוד גאה להגיש את הביקורת הראשונה בפרויקט לסרט שראיתי בצעירותי ועוד עשרות פעמים מאז, ודווקא לפני שנה, כשנתקלתי בו שוב, הבנתי משהו שלא קלטתי עד אז. אם לא ראיתם עדין את "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז, אז כל מה ששמעתם עליו מוצדק, ולמרות שזה סרט משנת 1985 - הוא שווה צפייה ומתאים לחגיגת יום ההולדת ה-50 של מלכת סרטי הנעורים, מולי רינגולד. מכאן, מן הסתם, יהיו ספוילרים על הסרט. לא שיש בו טוויסטים והפתעות שקריאת המאמר הזה יהרוס לכם את הסוף, אבל עדין, אם אתם רוצים לחוות אותו ללא תיווך, אתם יכולים להפסיק לקרוא עכשיו ולשמור את הלינק. הוא יחכה לכם. חיכיתם כבר 32 שנים, מה זה עוד כמה ימים?
הסרט מספר על 5 תלמידי תיכון שמגיעים לריתוק בבית הספר ביום שבת (שם, מעבר לים, לא לומדים בימים שבת וראשון). אחראי עליהם מורה קשוח וממורמר שכמותם נראה שלא כיף לו להיות בבית הספר ביום שבת.
השחקן הראשי בסרט הוא אמיליו אסטבז שהיה אז שחקן צעיר ובעיקר אחיו של צ'ארלי שין. אחרי הסרט הזה הוא כיכב ב"חברים" (או בשמו המקורי "St. Elmo's Fire"), "אקדוחנים צעירים", "מעקב צמוד" ואפילו ב"משימה בלתי אפשרית" הראשון. הקריירה שלו דעכה מאמצע שנות ה-90 ומאז בקושי רואים אותו. השנה הוא עושה קאמבק עם סרט שהוא כתב, הפיק, ביים ומשחק "הספריה הציבורית"
השם המוכר השני הסרט הוא מולי רינגולד. הג'ינג'ית של שנות השמונים. שנה לפני "מועדון" היא היתה השחקנית הראשית בסרט "בת שש עשרה הייתי", ושנה אחרי "יפה בוורוד", שניהם סרטים של ג'ון יוז. רוב מה שהיא עשתה אח"כ לא הגיע בכלל לקולנוע בארץ ואני בספק כמה ראו את סרטיה מעבר לים, אבל היא לא הפסיקה לעבוד. לאחרונה הופיעה בסדרה "ריברדייל" שאפשר למצוא בנטפליקס, והיא עומדת להופיע בארבעה סרטים שאמורים לצאת בשנתיים הקרובות, אחד מהם לצידו של קיאנו ריבס. בכולם היא בתפקיד ראשי.
אלי שידי משחקת את השתקנית/מופרעת. שלוש שנים לפני "המועדון" היא שיחקה ב"משחקי מלחמה" (שהיה להיט ושווה סיקור בפני עצמו) לצד מת'יו ברודריק. שנה אחרי גם היא היתה ב"חברים". ב-2016 היה לה תפקיד קטן ב"אקס מן: אפוקליפסה".
צ'אד נלסון עשה באותה שנה גם את "פנדנגו" שהזניק אותו לכוכבות. הוא גם לוהק לסרט "חברים" וכמו חבריו שצוינו עד כה, הכוכבות עברה אחרי 2 סרטים. מאז הוא לא מפסיק לשחק ולאחרונה הוא היה 3 פרקים בסדרה "אמפייר". אנת'וני מייקל הול, בתפקיד החנון/החכם היה עם יותר ניסיון מהאחרים בחבורה, וסירב לתפקידים דומים אחרי שהשתתף בסרט הזה וב"בת 16 הייתי", כדי שלא ילוהק לאותם תפקידים כל הזמן. אז זה הצליח לא קצת יותר מידי טוב, כי הוא היה עוד פחות עסוק מהשאר. ב-2008 ראינו אותו בתפקיד של כתב ב"האביר האפל".
כל החמישה היו חלק מקבוצה של שחקנים שהתאפיינו בסרטי התבגרות והיו הקול של בני הנוער בשנות השמונים. לפי מידת ההצלחה שלהם מאז אנחנו יכולים להסיק שהסרט לא נשען יכולות משחק יוצאות דופן, אלא על תסריט ובימוי נכונים ומדויקים.
כשראיתי את הסרט לראשונה, אז ב-85', מבחינתי זה היה סרט על חמישה צעירים שנאלצים להיות כלואים יחד באותו מתחם וכדי להעביר את הזמן בלי חיכוכים מוטב שימצאו דרכים להסתדר אחד עם השני. כילד שגדל במערכת החינוך הישראלית, הסרט היה מאוד אמריקני בשבילי. המעשים שהביאו את התלמידים האלה להשעיה, מה שהם אוכלים ושותים, נושאי השיחה שלהם והרקע של כל אחד. הכל נראה לי כמו עולם אחר. הסרט היה אחד מהקבועים בחבר'ה. ברירת מחדל לצפייה בוידאו (כן, וידאו) כשאין משהו אחר לראות.
5 שנים אח"כ ראיתי את הסרט שוב וקלטתי שאולי הם מדברים על דברים שאני לא חוויתי כתלמיד בשכונה טובה בתל אביב, אבל כל סיפורי הרקע שמתוארים בסרט כן יכולים להתרחש גם בארץ, גם אם בעצמה ומינון שונים. ההתבגרות שלי גרמה לי לקבל את הסרט כגלובלי ואישי בבת אחת.
מאותה נקודה הצפייה בסרט היתה אירוע נוסטלגי, שמזכיר לי את התקופה ההיא שלי ואת תחושותיי בזמן הצפייה. 20 ומשהו שנים קדימה - הבן שלי ראה את הסרט ויצא לי לשבת לידו ולחוות אותו שוב. פתאום הכל היה נורא ברור ובולט ואפילו גרם לי להרגיש קצת מטופש שלא הבנתי את זה קודם - הסרט שכתב וביים ג'ון יוז מדבר על כך הרעות החולות שקשורות באמריקה של שנות השמונים דרך חבורה קטנה של בני נוער!בזמן שהחמישה נאלצים לבלות יחד מתגלים אירועים שעיצבו את האופי והאישיות שלהם. דברים שמספקים הסברים להתנהגות השונה של כל אחד מהם, והמנוע מאחורי כל הטראומות והקשיים הוא בתופעות השליליות שרוכזו במיקרוקוסמוס של ספריית בית הספר.
הסרט מתחיל בהצגת מערכות יחסים בעייתיות בין הורים וילדים כשההורים מורידים את הילדים ליום הריתוק שלהם. אביה של קלייר "מלכת הכיתה" (מולי רינגולד) מבטיח לה פיצוי כספי על זה שהיא צריכה לבזבז יום בבית הספר אבל הוא לא מנסה לחנך או לעזור לה להבין איפה היא שגתה. הפתרון מבחינתו הוא כסף ולא אהבה.
אימו של בריאן "החנון" (אנת'וני מייקל הול) גוערת בו שינצל את הזמן ללימודים, למרות שהוא כבר תלמיד מצטיין וזה ריתוק - לא יום לימודים. יותר מהכל היא מתעלמת מהבעיה האמתית שהביאה את בריאן לריתוק. אביו של אנדרו "הספורטאי" (אמיליו אסטבז) מנסה לעודד אותו ואומר לו שגברים לפעמים עושים שטויות, אבל אנדרו נתפס, ומשם רק מקטין את בנו. מי שהסיע את אליסון "הפריקית" (אלי שידי) מוריד אותה ונוסע בלי להגיד שלום. מאוחר יותר אנחנו מגלים שהביעה הכי גדולה שלה היא שההורים שלה פשוט מתעלמים ממנה. ג'ון "העבריין" (ג'אד נלסון) מגיע לבד ברגל, זה מסגיר את הריחוק שלו מהוריו, אבל רק מאוחר יותר ניגע בבעיה של אלימות במשפחה, כשג'ון מציג צלקת של סיגר על הזרוע שלו, אותה קיבל מאביו בגלל ששפך צבע בגראז'.
נושא נוסף שמככב עד היום בסדרות וסרטים, שטרם נמצא לו פתרון, הוא בריונות. אנדרו קיבל את העונש שלו אחרי שהשתמש במסקינג טייפ חזק והדביק את ישבנו של תלמיד אחר. ראינו בריונות מהסוג המילולי הנפוץ יותר כשג'ון לועג לבריאן ומשפיל אותו מול כולם. בנוסף אפשר למצוא בסרט ייצוג לניצול סמכות, סחטנות, לחץ חברתי, הטרדות מיניות, אלכוהול, סמים קלים ולקינוח נשק בבית ספר והתאבדות בני נוער. שני האחרונים למרבה הצער לא מטופלים בכלל רק מוזכרים כהערת אגב.
התכנים והטקסטים בסרט עדין רלוונטיים, אבל המבנה של הסרט פחות עובד היום. כל סצנה מטפלת בנושא אחד, וכשהיא מסתיימת הנושא הזה מאחורינו, פתור או לא. דיברנו על זה שג'ון חוטף מכות מאביו, חווינו את הזעזוע, אבל הנושא הזה לא עלה שוב. בקולנוע של היום אנחנו כבר רגילים שהחיים הם לא סדרה של סצנות שבאות אחת אחרי השנייה אלא עירוב של דברים שקורים בבת אחד וחוזרים על עצמם במגוון גרסאות.
כחלק מהעונש של להיות בריתוק, התלמידים מתבקשים לכתוב חיבור שאמור להסביר מי הם. במקום שכל אחד יכתוב על עצמו מפילים על בריאן את המשימה ובסוף הסרט אנחנו שומעים אותו מקריא את החיבור שאומר שהמבוגרים רואים אותם כסטראוטיפים של מי שהם, והם רואים את עצמם כ"מועדון ארוחת הבוקר". אני מודה שבצפייה ראשונה זה קצת עבר לי מעל הראש. קיבלתי את זה כמרדנות בסמכות של המבוגרים וההתבגרות שלהם להחליט בעצמם מי הם.
היום אני רואה שבמכון ג'ון יוז כתב במלאכת מחשבת את התסריט ככה שלמרות שהסטראוטיפים מונצחים, כל אחת מהדמויות גם מציגה התנהגות שמנפצת את התדמית שלה. אנדרו נרשם אצלנו כבריון, אבל כשהוא רואה שג'ון יורד על בריאן, הוא יוצא להגנתו. קלייר, מלכת הכיתה הקרירה, לוקחת את אליסון עושה לה "מהפך" ומייפה אותה בהנאה ילדותית. היא גם מנשקת את ג'ון וכשהוא שואל למה היא עונה - כי אתה לא היית עושה את זה. בריאן משקר כדי להגן על ג'ון בסצנת הסמים. וג'ון הקשוח מסיר את השריון שלו וכמעט בוכה אחרי שהוא מגלה לכולם על האלימות שהוא סופג בבית.
על אף החיבור המנצח שמראה למורה שאולי הוא (כנציג המבוגרים) רואה אותם בצורה מאוד ספציפית, הם גילו שהם יותר ממימד אחד שמודבק להם, אי אפשר שלא לחשוב מה קורה ביום שני, כשכולם חוזרים לבית הספר אחרי הריתוק הזה. לא נראה לי שהרבה היה משתנה כלפי חוץ. קלייר לא תרשה לעצמה להסתובב עם ג'ון, אף אחד מהם לא יהפוך לחבר של בריאן ובהנחה שאליסון תסיר את האיפור ותחזור למראה הרגיל שלה, גם היא תמשיך לשבת בשולחן הרחוק בהפסקות הצהרים. לבד.
כולנו יכולים למצוא את המיקום שלנו באחת הקבוצות שמזוהות בסרט. זה יותר תקף לבני נוער, אבל לא רק להם. השיוך שלנו למעגלי חברים יכול להיות מגוון כשאנחנו מתבגרים אבל אצל ילדים לרוב הוא די אחיד. אותם חברים שלומדים ליהנות מאותם סרטים, אותה מוזיקה, אותו סגנון לבוש וכן הלאה. שינוי באחד הפרמטרים יכול לפרק את המערך החברתי הרופף מלכתחילה.
ולסיום - דווקא משהו שמופיע בהתחלה ונורא קל לא לשים לב אליו ובטח לשכוח אותו עד שהסרט מסתיים. אחרי שמתנגן השיר "אל תשכחי ממני" של "סימפל מיינדס" על רקע שמות המשתתפים בסרט , מוצג ציטוט משיר של דיוויד בואי - שינויים:
"והילדים האלה, שאתם יורקים עליהם
בזמן שהם מנסים לשנות את העולם שלהם
מחוסנים מפני העצות שלכם
הם די מודעים למה שעובר עליהם"
ההמשך שלא הובא בציטוט הוא הפזמון שחוזר על: "שינויים - תסתובב ותתמודד עם האחר/המוזר"
וזה מבחינתי מסכם את הסרט. הצרות שנופלות על הדמויות מלמדות אותנו שלכל אחד מאיתנו יש חרא איתו הוא צריך להתמודד. זה יכול להיות במשפחה אמידה או ענייה, שלא מתייחסים אליך בכלל או שמתייחסים אליך יותר מידי, שאתה טוב, אבל זה לא מספיק להורים שלך, לחברים שלך או לבן/בת הזוג שלך. הדרך לצלוח את החיים האלה ולצאת בשלום היא להבין שתמיד דברים ישתנו בזמן שאנחנו עושים תכניות, ושאם נהיה סבלניים לאחרים וניתן להם (ולעצמנו) הזדמנות, כנראה נמצא מכנה משותף עם כל אחד שאתו יש לנו איזה קשר, כי כל החיים הם "ריתוק" כזה. בכל יום אנחנו מוצאים את עצמינו באינטראקציה עם אנשים שהם לא בהכרח החברים שלנו ואם ננסה לא לתייג אנשים לפי התכונה הראשונה שבולטת בעיננו, כנראה שלכולם יהיה נחמד יותר בעולם.
יורם לשם
בן 48. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
אסקייפ רום 2 עולה לאקרנים, וגיקסטר מפנק אתכם בכרטיסים!