השם שלי הוא איל אמיר. אחרי 5 עונות של "החץ" התיישבתי לראות את העונה השישית עם תקווה אחת: שהרמה של העונה החמישית תישמר. אבל כדי להיות מסוגל לצפות בעונה זו לכל אורכה, אני לא יכול להיות המעריץ של הסדרה שהייתי. אני חייב להיות מישהו אחר, אני חייב להיות משהו אחר. אני חייב...לא לדפוק את הראש בקיר בכל פרק.

וזה קשה. תאמינו לי שזה קשה.

העונה השישית של סדרת האם של היקום הטלוויזיוני של DC ו-CW, ה-Arrowverse, הגיעה אחרי עונה מצויינת, ואחרי סיום עונה שהשאיר לא מעט צופים במתח ועם ציפייה והמתנה לעונה החדשה. למזלנו, העונה השישית התחילה לא רע בכלל. אומנם מניין וזהות האבידות, מסדרת הפיצוצים בליאן-יו, היה קצת פחות רציני ומהותי ממה שקיוויתי, אבל הסדרה ניסתה לפחות להתקדם לעבר עידן חדש.

עידן בו הפלאשבקים הקבועים למעלליו של אוליבר קווין, ב-5 שנות היעדרותו, נפסקו. עידן חדש בו מפסיקים להתעסק בדברים על טבעיים, ומורידים את הסדרה לקרקע, ובעיקר - עידן חדש בו אוליבר קווין הוא אב חד-הורי לנער מתבגר, ומעקב אחר ההשלכות של המצב החדש, בו נמצא גיבור הסדרה. אז נכון, אי אפשר להגיד שהפרקים הראשונים של העונה היו מושלמים, אבל היה להם כיוון, היה פוטנציאל, היה אפשר לראות שהייתה קצת מחשבה מאחוריהם. ואז הגיעה הפגרה (לאחר פרק 9), ומשם? הכל התחיל להשתבש.

הרעיון לצאת לפגרה, בנקודה בה בולטת הניגודיות בין צוות הגיבורים המפורק, לבין הצגתו של צוות נבלים מאוחד, היה רעיון טוב, אבל הוא נשאר בגדר רעיון. כמו בהרבה מקרים, הרבה קווי עלילה, בהרבה סדרות – יוצרי וכותבי "החץ" ידעו לאן הם רוצים להגיע, אבל לא ידעו איך להגיע לשם. המהלך העלילתי, בו תוך פרק אחד הצוות החליט להתנהג כמו ילדים בגן, ולהתפצל, הגיע משום מקום. אם זה לא מספיק, הפגרה אליה יצאה הסדרה לא רק שלא גרמה לעצירה, ולמחשבה כיצד ניתן לשפר את המצב, אלא שלאחר החזרה של הסדרה – המצב רק החמיר.

בכל פרק, מאז הפרק העשירי, 2 הצוותים (שנוצרו לאחר הפיצול) רבים, עוזרים אחד לשני, ואז רנה, כן – זה תמיד רנה, זורק "זה שעזרנו לכם לא שינה כלום! אנחנו עדיין לא חוזרים להיות יחד!". בכל פרק דיינה הולכת נגד כולם, כולל נגד הצוות החדש שלה, למרות שברור שהיא טועה. מילא אם זה היה אופייני לדמות שלה, אבל זה בניגוד מוחלט לדיינה של תחילת העונה, בו היא התנהגה בבגרות וחיפתה על דיגל והפציעה שלו (אגב, יש לצוות יכולת לרפא נכויות באופן מיידי, והם פשוט...שומרים על זה לעצמם. הגיוני). אלו רק חלק מהדברים שחוזרים על עצמם, ללא כל תקווה לשינוי באופק. תוסיפו לזה קווי עלילה שלמים אשר נזנחו בלי הסבר, ותקבלו מתכון קל ופשוט לפרקים חלשים.

אז אם צוות הגיבורים מדשדש לו, אולי אלו שעומדים מולם במצב טוב יותר? כנראה שלא. החיבורים בין חברי הצוות של קיידן ג'יימס, שמראש היו נראים יותר כמו הכרח תסריטאי ופחות משהו שנובע מהיגיון עלילתי, הלכו והתפרקו, תוך כדי שכמעט כל נבל ונבלת, בוחרים בדרך הגרועה ביותר להתמודד עם כל סיטואציה הנקרית בדרכם. ואם זה לא מספיק – מסתבר שהחליפו את הנבל הראשי. בפרק 13.

החלפת נבל ראשי באמצע העונה, היא לא מהלך נדיר. זה נותן טוויסט לסדרה, נקודת מבט חדשה על דברים וזה מעמיד את הגיבורים במצבים שהם לא היו מוכנים אליהם. אבל יש דרך לעשות מהלך שכזה, למשל – להראות שיש מישהו מעל קיידן ג'יימס שמושך בחוטים, ושלא ידענו על קיומו. לא ההיפך. לקחת את קיידן ג'יימס, ההאקר הכי טוב בעולם, האיש הכי חכם בכל חדר (לפחות כזה ללא כוחות על), ולגרום לו ליפול במלכודות כל כך טיפשיות, כל כך פשוטות ושכל כך לא הגיוני שהוא ייפול בהן – זה פשוט זלזול בצופים.            

לאן ממשיכים מכאן? בעיקר ל-2 למרץ, זמן חזרתה של הסדרה מעוד פגרה. בפעם הקודמת שהסדרה "נעלמה" לכמה שבועות, זה לא עשה לה טוב. אבל אפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה – יותר נמוך אי אפשר לרדת. סליחה, לרגע שכחתי את העונה הרביעית.

אנחנו נראה אתכם בביקורת סוף העונה שלנו.

אייל אמיר 

בעל חיבה מוגזמת לסרטים וסדרות, אשר שנייה ברמתה רק לאהדה לברצלונה. חולק יום הולדת עם ברוס וויין. מנטור רוחני - צ'נדלר בינג.