הסרט "זה" מבוסס על ספר אימה באותו השם של הסופר סטיבן קינג משנת 1986.
הספר יצא כשאני הייתי נער, והדבר היחיד שזכרתי לגביו הוא ההמלצות הנוקשות – להתרחק ממנו כמה שרק אפשר כי הוא מפחיד מידי. ב-1990 הפיקו האחים וורנר מיני סדרת טלוויזיה בת שני חלקים ושידרו אותה ברשת ABC. זה מסביר את אחוז האמריקאים שמפחדים מליצנים עד היום, בעיקר אלו שהיו ילדים באותו זמן וצולקו לנצח מהופעתו (שהיום נראית קצת מגוחכת) של טים קארי בתור פניווייז, הליצן הרצחני. בארץ לא שידרו את הסדרה בטלוויזיה (תודה לאל שהיו אנשים אחראיים יותר בערוץ הבודד שהצילו את ילדי ישראל מטראומה קולקטיבית) אבל ספריות הוידאו הציעו את הסדרה כסרט אחד של כ-3 שעות. אני נמנעתי מלראות גם אותו למרות שכבר הייתי בן עשרים.
אני לא חובב סרטי אימה. ראיתי לא מעט מהם אבל אף פעם לא התייחסתי לז'אנר הזה ברצינות. אולי חלק מזה קשור לעובדה שבשנות השמונים סרטי אימה הופקו בתקציבים נמוכים ונראו תת-רמה קולנועית עם שחקנים שלא מגיע להם להופיע בהצגת סוף שנה של בית ספר יסודי. טכניקות ההקפצות בסרטים האלה מעצבנות יותר ממפחידות בעיני, וכמעט תמיד ברור מי הולך למות ומתי. זה מה שאמרתי לעצמי לפני שהגעתי לקולנוע בשבוע שעבר לראות את "זה".
בתכל'ס, ישבתי באולם 10 דקות לפני שהתחיל הסרט והרגשתי כמו ילד שעומד בתור לרכבת הרים מפחידה ועכשיו הוא כבר ממש בראש התור ועוד מעט הוא יתמודד עם הפחד שלו.
הסרט מספר על עיירה קטנה במדינת מיין, כמו בכל הספרים של סטיבן קינג. הסרט נפתח, כמו שרואים בטריילר, בילד שמשחק בסירת נייר ועוקב אחריה בזמן שהיא נסחפת במורד הרחוב ביום גשום. הסירה נעלמת בפתח ביוב, ומתוך רצון להשיב את הצעצוע הצנוע שלו הילד מציץ לפתח הביוב, שם הוא רואה שתי עיניים ואחריהן פרצוף של ליצן שמתחיל לשוחח איתו. דווקא העובדה שהם משוחחים ולא שהליצן פשוט תוקף את הילד מייצר רמת מתח ואי נוחות שקשה לשאת.
אחרי הפתיחה הזאת אנחנו מלווים חבורת ילדים שיוצאת לחופש הגדול אי שם בשנות השמונים. מזכיר לא מעט את הסדרה "דברים משונים" שגם התמקדה בילדים רכובים על אופנים בשנות השמונים וההיתקלות שלהם בתופעות לא מוסברות. אחיו של אותו ילד שנעלם לא מקבל את ההיעלמות כדבר סופי ומחליט לנסות למצוא רמזים לגורל אחיו הצעיר. מה שמתחיל כהרפתקאה מכבידה הופך לסרט האימה שלו ציפינו, אבל לא לפני שהחיים בעיירה מוצגים כמלאי אימה גם בלי הליצן. בריונות, גזענות, מבוגרים מניפולטיבים, התעללויות מיניות ועוד תופעות שמוצגות כביקורת תרבותית לחיים בשוליים של אמריקה.
מבנה הסרט מזכיר את "אני והחבר'ה", שגם הוא מבוסס על ספר מאת סטיבן קינג. בעוד שב"אני והחבר'ה" החברים יוצאים מהעיירה במטרה לראות גופה של מישהו שנדרס ע"י רכבת, ואין אלמנטים של אימה, רק תופעות חברתיות מעוותות, ב"זה" הם נשארים בעיירה בתקווה לא למצוא שום גופה והאימה נמצאת סביבם כל הזמן. עלילת הספר מתרחשת אמנם בשנות ה-80, אבל בספר מגיעים כמה מבוגרים לעיירה ומעלים זכרונות מימיהם בשנות ה-50. אולי כדי לא להראות כמו שיכתוב של "אני והחבר'ה" או מתוך רצון לרכב על ההצלחה של סרטים וסדרות שמראים את החיים בשנות השמונים, הגענו עד לשם.
את הסרט ביים אנדי משיאטי הארגנטינאי, שלפני זה ביים את סרט האימה "מאמא", תחת חסותו של גיירמו דל טורו ("הלבוי", "המבוך של פאן" והתסריטאי של סרטי "ההוביט"). דל טורו ראה סרט קצר שעשה משיאטי, ופיתח איתו את הרעיון לסרט עלילתי. כמו שאני סומך על כל דבר שדל טורו עושה, אני עכשיו סומך גם על כל מי שהוא פורש עליו את חסותו. הבימוי והעריכה בסרט מופלאים. לרגע אחד הסרט לא מרגיש כמו הפקה של סרט אימה, מבחינת איכויות הצילום, התפאורה או המשחק.
כל הסרט מצולם מגובה של בערך מטר וחצי – לתת לנו, הצופים, את נקודת המבט של הילדים. גם המבוגרים ה"רגילים" בסרט נראים מאיימים כשמסתכלים עליהם מלמטה למעלה. יש חלקים בסרט שמצולמים במקומות חשוכים, והצבעוניות מצטמצמת לגוונים של אפור, מלבד פניווייז, שמוסיף צבעוניות גם בביוב המטונף. השימוש בצבעי-בסיס בחלל חשוך מגביר את תחושת האימה בלי שנבין מה כל כך חריג במה שאנחנו רואים. כשהמצלמה פונה לנוף שמעבר לעיירה או אפילו בכביש שמוביל החוצה ממנה, אנחנו רואים יערות ירוקים, שדות רחבים ושמים בהירים. להדגיש שכל הרוע והריקבון הם חלק בלתי נפרד מהעיירה.
את פניווייז, הליצן המרקד, מגלם ביל סקארסגארד ("פצצה אטומית") שהוא גם אחיו של אלכסנדר סקארסגארד, (אריק נורת'מן מ"דם אמיתי") וגוסטף סקארסגארד (פלוקי מ"ויקינגים"), ובנו של סטאלן סקארסגארד ("ת'ור", "סיפורו של וויל האנטינג"). הם למעשה משפחת בולדווין השוודית, עם עוד אחים שחקנים. המשחק של סקארסגארד מעולה. הוא מצליח להיות הכי מפחיד כשהוא לא מנסה להפחיד. חיתוך הדיבור שלו מאוד מזכיר את המשחק של אחיו גוסטף בתפקיד פלוקי. משהו על סף הטירוף אבל לא לגמרי. וזה שהוא מתנשא לגובה 1.95מ' עוזר לו להיראות עוד יותר מאיים.
בחבורת הילדים אפשר למצוא כמה פנים מוכרות, כמו פין וולפהארד, שמשחק בסדרה "דברים משונים" בתפקיד זהה לזה שהוא מגלם כאן. וואייט אולאף, ששיחק את פיטר קוויל הצעיר ב"שומרי הגלקסיה". ואת סופיה ליליס, שלא שיחקה באף סרט מוכר, אבל נותנת הופעה שמבטיחה שעוד נראה אותה הרבה בשנים הבאות.
הביקורת היחידה על הסרט היא שלמרות שהוא עשוי טוב, הדבר היחיד שיש לפחד ממנו הוא ההופעה של פניווייז. וזה אומר שכל פעם שהמוזיקה מתחילה לרמז על משהו חריג, ברור שזה יהיה פניווייז. באיזשהו שלב זה נהיה קצת מצחיק כי נעלם לחלוטין מוטיב ההפתעה. אבל כשהסרט מצליח להפחיד, אתה מקבל כל הסחת דעת בחיבוק אוהב.
מה שמייחד את הסרט הזה (מעבר להתמודדות שלי עם פחד מהילדות שטרם התפנתי לטפל בו) הוא שמצאתי את עצמי מחייך לא מעט בסרט. לא בגלל הומור, אלא עבור כל אותן הברקות קולנועיות שעשו לי נחת. מזווית צילום, דרך אפקט מסוים או קריצה ליצירה אחרת שזיהיתי, תנועת מצלמה, ועד הדרכים היצירתיות שבהן מופיע פניווייז. הסרט עשיר באלמנטים האלה וזה מה שהופך אותו לכל כך מוצלח.
בסוף השבוע הראשון הוא הכניס בארה"ב 123 מליון דולר, מה שהופך אותו לפתיחה השניה הרווחית ביותר לסרט שמדורג R (אחרי "דדפול"), וההייפ רק מתחיל עכשיו. הוא עוד יעשה הרבה יותר, ובצדק.
שורה תחתונה
סרט אימה עשוי לתפארת שמרגיש כמו תקציב של שובר קופות.
שווה לראות בקולנוע ולא לחכות לצפיה ביתית.
יורם לשם
בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
גיקסטר מחלקת כרטיסים זוגיים ל'משפחת אדמס 2'?