עד לפני כחודש לא צפיתי בפרק אחד של סדרת האנימה "מחברת המוות". פרט המידע היחיד שהיה ידוע לי בזמנו הוא שבסדרה קיימת מחברת שהורגת את האדם ששמו כתוב בה ונטפליקס הרימה את הכפפה והחליטה להפיק גרסה אמריקאית לאנימה. מבחינתי זו היתה הסיבה המושלמת להשלים פערים. התאהבתי, האנימה כבשה אותי מהפרק הראשון אם בגלל הסיפור, המיתולוגיה, הדמויות ולב הסדרה, השח-מט האינטלקטואלי בין לייט לבין L.

אני מודע לכך שביקורת נדרשת לבדוק את הסרט כיצירה עצמאית ולתת משקל קטן יותר להאם חומר המקור עובד נכון. בכל זאת, החלטתי לסקר את שני הנושאים האלו: האם הסרט עומד כסרט מן השורה והאם הוא מצליח לעבד באופן ראוי את חומר המקור. התשובה לשתי השאלות הללו היא לא.

לייט טרנר (נאט וולף, "ערים של נייר, "אשמת הכוכבים") מוצא במקרה מחברת מיסטית בעלת הכוח להרוג כל אדם ששמה כתוב בו ואליה מתלווה שיקיגאמי (מלאך מוות בתרבות היפנית) בשם ריוק (ויליאם דפו). לייט מחליט לנקות כל פושע מן העולם כדי וליצור גן עדן נקי מרוע שבו הוא יוכל להיות אל לשם כך הוא מאמץ את השם "קירה" (רוצח ביפנית). מסע הצלב של לייט שם אותו על מסלול התנגשות מול L (קית' סטנפילד, "תברח") אחד מהבלשים הטובים ביותר בעולם. הסרט נכתב על ידי מספר כותבים שונים כאשר מלאכת הבימוי נפלה בחיקו של אדם וינגרד ("אתה הבא בתור", "האורח") שעתיד לביים את "קינג קונג נגד גודזילה" ב-2020.
 

עיבוד אשר מחוויר לעומת המקור

לאחר שסיימתי לצפות באנימה ישבתי וצפיתי בטריילר של הסרט. לאחר סיומו הבנתי שמשהו נכשל ברמה הבסיסית בעיבוד חומר המקור וזאת רק בגלל משפט אחד שנאמר על ידי לייט : "אנחנו כבר לא הטובים". אם יש משהו אחד שלמדתי על לייט יאגאמי הוא שלאורך כל דרכו בסדרה, הוא מעולם לא פקפק בעובדה שהוא הטוב, הגיבור, האל שהעולם זקוק לו כדי להפוך למקום טוב יותר. לייט הוא לא אדם שיפקפק ולו לשניה אחת בצדקת דרכו והמשפט הזה חרץ את גורלו של הסרט מבחינתי כעיבוד לאנימה.

אמריקנזציה של יצירות הוא משהו שעולה לא מעט בתרבות העכשווית שלנו וגם "מחברת המוות" לא התחמקה מהנושא. בעוד שבאנימה הסיפור מתרחש ביפן והדמויות הן יפניות לחלוטין, הגרסה האמריקאית החליטה להעביר את ההתרחשות לסיאטל, לשמור על שמות הדמויות ולוותר על השיוך האתני. אין לי בעיה עם שינויים כאלו כל עוד מהות העלילה ואופי הדמויות עושה את המעבר בצורה נכונה. תכונות האופי והיחסים בין לייט ל L לא מושפעים בשום צורה מהיותם יפנים או מזה שעלילת הסדרה מתרחשת ביפן. אבל אם הסרט כן החליט להשתמש בשמות ובדמויות שאנחנו מכירים, הוא חייב לשמור על מה שעושה אותם מי שהם.

מה אנחנו יודעים על לייט לאחר ההיכרות שלו איתנו מהאנימה? הוא יפה תואר, אהוב על כולם, אינטילגנט, אשף במילים, סובל מתסביך אלוהות, נרקסיסיט וכשצריך, אכזרי וחסר גבולות. התכונות הראשונות הן אלו שעזרו לו לשמור על הזהות הסודית שלו, אף אחד לא יכל או רצה להאמין שהאדם הכל כך מושלם ואהוב הזה יכול להיות קירה. מלבד הפגנה מקרית של אינטיליגנציה או הקאת משפטים לגבי "ניקיון העולם" או פושעים שמתחמקים מפשע, נאט וולף לא מזכיר או מתנהג כמו לייט. אם כבר, מיה (מרגרט קוואלי) מפגינה הרבה יותר תכונות והתנהגויות שמתאימות לקירה מאשר לייט.

חטא דומה נעשה גם עם L שמפגין אינטיליגנטציה גבוהה (כמו לייט), שקול, מוזר, מביך חברתית ומחושב. בעוד שכולם רוצים להתחבב על ידי לייט, אף אחד לא רוצה את חיבתו של חברותו של L. חוץ מניסיון מביך שניסה להוציא את L כמכור לממתקים כמעין הוכחה למוזרות שלו, גם כאן הסרט נכשל בלהעביר את L בצורה ראויה, הוא היה דמות אימפולסיבית ונתן לרגשות שלו לעבוד במקום לשכל.

מה שאהבתי במיוחד באנימה היתה העובדה שהסדרה דרשה ממני כל הזמן לחשוב. לא יכלתי לשכב בנוח על הספה ולתת לעיניים לבהות במסך. הייתי צריך להבין כל אירוע שמתרחש, כל צעד ואנטי צעד בקרב המוחות הבלתי פוסק בין לייט ל L, לנסות לחזות מהלכים עתידיים ולהמשיך לנחש מי ינצח כשהאבק ישקע. הסרט החליט לזרוק את כל אלו מהחלון כדי לספק דרמה תיכונית אמריקאית ממוצעת.

אני יכול להמשיך בלי סוף כל כמות הנושאים שהסרט פשוט זרק בתהליך ה"עיבוד" של הסרט: היחסים של ריוק ולייט, כוחה של המחברת שהועצם לטובת הסרט, היחסים בין לייט ל L, המיתולוגיה של השיקיגאמים ומחברות המוות אבל אני צריך להפסיק בשלב מסוים.

סרט מיותר על דרמות מביכות בתיכון

לאחר המוות הראשון שהוא מבצע באמצעות המחברת, לייט מחליט לספר זאת לבחורה אנונימית שלומדת איתו. כן, פשוט בא ומספר לה שיש לו מחברת שמסוגלת להרוג אנשים ומגיעה עם אל מוות, באיזה יקום זו התנהגות הגיונית? מי בראש השפוי שלו שאמור להיות ילד גאון מתנהג ככה? איך הרעיון של טיהור העולם מקבל את המקום השני בחשיבות והמקום הראשון הולך ללהרשים את המעודדת? היא כמובן מתלהבת מהעובדה הזו ומחליטה שהיא "אוהבת" אותו כמו שמישהו אוהבת את החבר שלה בגלל המכונית החדשה שלו.

סצינות מביכות ממשיכות להגיע בזו אחר זו, לייט והחברה שלו מתנשקים מול המחשב בזמן שהם צופים ברשומות על פושעים ובעצם כך מחליטים את מי להרוג (יותר מפעם אחת). אלו לא אנשים בוגרים שרוצים להביא סדר חדש לעולם, הם שני ילדים שמתהלבים מהכוח שנפל לידיים שלהם ואין להם מושג מה הם עושים. אנחנו מתעסקים יותר ביחסים בין השניים האלו, אילו מעשים לייט מסוגל לעשות בשביל החברה שלו מאשר לקדם את העלילה, שאמורה להיות קרב המוחות בינו לבין L או הרצון שלו לבנות עולם חדש. הסרט סובל מאותן סדרת קבלת החלטות אומללה שהובילה ליצירות של "דרגון בול : אבולוציה", חומר המקור הורד לרמה המינימאלית ביותר ונזרק לעולמם "המורכב" של נערים בתיכון.

כדי להכניס עניין כלשהו לסרט, הוחלט שכל אדם חייב למות בדרך שונה, זאת לעומת האנימה שאם דרך המוות לא נרשמת האדם ימות בהתקף לב. משום מה, לא הצלחתי להבין למה כל מוות היה גרוטסקי בצורה שגרמה לי לחשוב שאני רואה את אחד הסרטים של "יעד סופי". כנראה שהיה יותר נוח לחשוב שהצופה הממוצע מעוניין לצפות במיתות מזוויעות מאשר לקבל סיפור מעניין.

מלבד לתרום את קולו, ויליאם דפו לא עושה יותר מידי והוא לא צריך, הוא לוהק לתפקידו של ריוק לאור הקול המיוחד שלו שתורם לריוק אבל לא יותר מזה. הוא לא מנהל עם לייט שיחות מעניינות כמו שהוא אמור לעשות, או להיות הדמות שלייט יכול להיות עצמו לידה, ללא מסיכות. ריוק שם מבלי למלא שום תפקיד, הוא שם כי צריך שיהיה שם.  

"מחברת המוות" ממשיך להוכיח את מה שאנחנו יודעים כבר כמה שנים, הוליווד או במקרה הזה, נטפליקס, פשוט לא יודעת לעבד אנימה לסרטים טובים. הבעיה העיקרית במחברת המוות היא לא הבימוי או הליהוקים, אלא התסריט שהחליט להתעלם מכל מה שטוב בחומר המקור ולהנגיש אותו לקהל אמריקאי שמבחינתו אינו ראוי ליצירה חכמה.  

שורה תחתונה

עדיף לוותר ולראות כל סרט/סדרה אחרים של נטפליקס

נתי אקב

בן 29, גיק הייטקיסט קלאסי. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלי ואת הפריקוולים שהשמידו את מלחמת הכוכבים