בשנת 1988 יצא הסרט "הכחול הגדול" של לוק בסון. אני הייתי חייל בשנים אלה, ופספסתי את ההקרנה של הסרט בקולנוע. חברי היו צרכני אקשן ולא התעניינו בסרט הזה כלל אבל ידידה אחת שלי שיבחה אותו מאוד. חיכיתי שנה עד שהוא הגיע ל"ענק הוידאו" ולקחתי אותו. אני זוכר עד היום את ההתרגשות מהסרט הזה. מהמוזיקה (הפסקול של אריק סרה היה הדיסק ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי), מהצילום, מהסיפור, מהסוף! ישר התאהבתי בלוק בסון. חזרתי לראות את "רכבת תחתית" ומאז ראיתי כל דבר סרט שהוא ביים או הפיק בהתרגשות.
בשנים האחרונות ההתרגשות התחלפה בתחושת החמצה ואכזבה. למרות שזה אותו אדם, משהו השתנה. הוא נשאר עם אותם שטיקים משנות ה-90 שכבר לא נראים מהפכניים או מיוחדים, והוא מרוכז בתפקיד אליו מינה את עצמו כשגריר ומטיף לתפיסה אקולוגית עד שהוא מפספס את הכיף שהיה בסרטיו בעבר. עם ההקדמה הזאת באתי בזהירות ל"ולריאן ועיר אלף הכוכבים". הטריילר הזכיר את שיא הקריירה של בסון עם "האלמנט החמישי" - משהו עתידני, חללי, סיפור אהבה פוטנציאלי, קצת אקשן ומסר של שלום. אבל החשש מעוד פספוס בא איתי לסרט הזה ודי מהר קפץ עלי וצעק "אמרתי לך!".
ולריאן, בגילומו של דיין דה-האן ("כרוניקה בזמן אמת", "ספיידרמן המופלא 2") הוא סוכן ממשלתי ויחד עם השותפה שלו, לורליין, קארה דלווין ("יחידת המתאבדים") הם נקראים למשימה בה הם צריכים לגנוב חפץ כלשהו לטובת החוק, כאשר הסרט מתרחש בעיר אלף הכוכבים. זוהי נקודת הפתיחה אבל היא מגיעה אחרי פתיח של מספר דקות שהן תקציר ההיסטוריה של עיר אלף הכוכבים, 10 דקות של אקספוזיציה על כוכב אחר שנראה כמו האיים המאלדיביים דרך פילטר של אנימציה מוגזמת. לאחר שני המכשולים האלו אנחנו פוגשים את ולריאן ולורליין שבמשך 5 דקות מנהלים דו שיח שבנוי כולו משאלות מתוסרטות, כמו תוכנית נוער בערוץ הקהילתי; מי הם, מה הסטטוס ביניהם ולמה.
כל פעם שהסרט מגיע ללוקיישן חדש, אנחנו פוגשים איזו דמות משנית שחוטפת הרצאה על המקום כדי שהצופים יוכלו לקבל מושג על המנהגים והנורמות שם. לפני סצינות האקשן מישהו חדש מתנדב להסביר מה שלא היה ניתן להעביר כחלק מהעלילה מפאת אורך הסרט (שעתיים ורבע!) - ויש יותר מידי רגעים מתישים כאלה.
אחת הבעיות בשבילי, כאדם שמבלה הרבה בקולנוע, היא שנהייתי מפונק. אחרי שאני רואה סרט כמו "כוכב הקופים: המלחמה", אני מעלה את רף הציפיות שלי מאפקטים. אחרי "בייבי דרייבר" אני רוצה עריכה שתהיה מהירה וקצבית. אחרי "אוואטר", שיצא לפני 8 שנים, אני מצפה שתלת המימד יהיה יותר מעומק-שדה, וצבעוניות לא תבוא על חשבון עלילה. אני לא חייב לקבל את כולם בבת אחת אבל "ולריאן" לא נותן לי אפילו אחד מהם והבחירה של בסון להמשיך להלביש את החוצנים בסרטים שלו בחליפות סטייל החבובות ממש לא עוזר לאשליה.
הסרט מלא באורחים שכנראה חשבו שיהיה מגניב אם השם שלהם יהיה משויך לסרט היקר ביותר שהופק אי פעם באירופה, בתקציב של מעל 200 מיליון דולר. רוטגר האוור ("בלייד ראנר", "הטרמפיסט", "עיר החטאים") כנשיא פדרציית-מדינת-העולם, נותן נאום אחד ונעלם. הרבי הנקוק (ג'זיסט אמריקני שניגן בהרכב עם מיילס דייויס ולא ברור איך הוא התגלגל לפרויקט הזה) כשר ההגנה, איתן הוק ("יום אימונים מסוכן", "גורל ידוע מראש", "לפני הזריחה") הוא בעל מועדון מפוקפק שמפתה אנשים ברחוב להיכנס למופע של ריאנה ("באטלשיפ" ועוד כמה שירים שאולי שמעתם פעם) שדווקא נותנת את אחד הרגעים היותר נחמדים בסרט. אולי כי היא לא באמת צריכה לשחק אלא לשיר. גם ההופעות של האורחים האלה, שמעלות חיוך של נוסטלגיה ושמחה, לא מצילות את הסרט שנמכר כסרט לכולם אבל בפועל - זה סרט לילדים.
התלווה אלי להקרנה בני בן ה-15. הוא ילד שראה הרבה סרטים בחייו (בזכות חינוך נאות, כמובן) ועדין הוא מאוד נהנה מהסרט. מה שנראה לי צפוי הצליח להפתיע אותו, מה שנראה לי נדוש היה מרגש בשבילו. מערכת היחסים שהתפתחה כמו ציור-לפי-מספרים מבחינתי היתה חלק משמעותי מהעלילה מבחינתו. אז אין לי ברירה אלא להגיע למסקנה שאני זקן מידי לחרא הזה. אולי אתם, הצעירים, תאהבו את "ולריאן ועיר אלף הכוכבים". אני אתרפק על ימי הגדולה של בסון ואראה שוב את "ליאון", "ניקיטה", וסדרת הקומדיות "טקסי".
שורה תחתונה
הילדים שלכם יאהבו את הסרט הזה. אתם כנראה לא כל כך.
יורם לשם
בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות מגיע לקולנוע וגיקסטר מפנקים!