סרטו החדש של כריסטופר נולאן מתאר אירוע טראומטי שהתרחש במלחמת העולם השניה, בו כ-400 אלף חיילים בריטים שחצו את התעלה כדי להילחם בגרמנים שפלשו לצרפת ובלגיה, נדחקו לחופה של עיירה קטנה בצפון צרפת בשם דנקרק, בלי יכולת להילחם או לברוח. עם הגב לים ומכותרים בכוחות גרמנים, חיכו החיילים לספינות שיבואו לחלץ אותם. עבור הגרמנים הים סימל את סוף הדרך, אבל לבריטים, שמאז ומעולם שלטו בים בעתות מלחמה, זו היתה התקווה.
בניגוד לסרטי מלחמה אחרים, נולאן בחר לתאר סיטואציה של מלחמה ולא להתעמק בגורמים שהובילו אליה וגם לא להתמקד בסיפור של אדם או קבוצת אנשים במאבקם ההרואי. אנחנו מלווים את רוב דמויות הסרט למשך שעה וחצי מבלי אפילו לדעת את שמם, אנחנו לא נשמע סיפורים על מקורם, איך הם הגיעו למלחמה או מה מחכה להם בבית. מדובר בבחירה שונה, אמיצה ומסוכנת בעיקר לאור העובדה שנולאן מוותר על החיבור של הצופה עם הדמויות. אנחנו רגילים שסרטים מנסים לגרום לנו להזדהות עם דמות אחת ולעקוב אחרי ההתמודדות שלה בתוך הכאוס, וכך לחוות את המלחמה דרך העיניים של אותה דמות. ב"דנקרק" אנחנו חווים את המלחמה באופן הכי ישיר שאפשר.
שוני נוסף מסרטי מלחמה אחרים שראינו הוא שאנחנו לא רואים את האויב. החיילים הגרמנים יורים ומפציצים את החוף, אבל אנחנו לא רואים לאורך הסרט כולו אפילו חייל גרמני אחד. זו בחירה מודעת להציג את הרעיון שבמלחמה אין באמת חשיבות למיהו האויב. אין דמות כמו קולונל האנס לאנדה מ"ממזרים חסרי כבוד", שמייצג את הרוע. הרוע נמצא בכל מקום אבל לא מיוחס לאף אחד ספציפית.
הסרט מאפשר לנו להרגיש כמה חסרי אונים היו החיילים הלכודים, שפשוט עמדו וחיכו למותם על החוף בזמן שהגרמנים סגרו עליהם בלי שום כוונה להיכנס ללחימה שתסכן את כוחותיהם. הספיקו להם הפצצות מרחוק והידיעה שללא אוכל ומים ימיהם של חיילי בנות הברית ספורים. רגעים כמו מאות אלפים חיילים בריטים עומד בטור מסודר מול המים, משתטחים על החול למציאת מחסה, שורדים הפצצה ושוב חוזרים לעמוד בטור כאשר גופות חבריהם מוטלות לידם, חזקים יותר מכל דיאלוג אפשרי, חוסר האונים מורגש בכל רגע של הסרט. מה שהגרמנים לא לקחו בחשבון זה את האזרחים שיצאו מצידה השני של התעלה (מרחק של כ-50 ק"מ) בסירות דייג ויאכטות פרטיות במטרה להחזיר כמה שיותר חיילים הביתה.
לסרט 3 מוקדי התרחשות – באוויר, בים וביבשה. באוויר אנחנו מלווים את טום הארדי ("התחלה", "עלייתו של האביר האפל", "מקס הזועם: כביש הזעם") בספיטפייר שלו, בדרכו להעניק לחיילים הנצורים חיפוי אווירי. בים אנחנו מתמקדים במארק ריילנס (שזכה באוסקר לשחקן משנה על תפקידו ב"גשר המרגלים") שמשיט את הסירה הפרטית שלו, בחלק מארמדה אזרחית קטנה, בדרך לעזור בחילוץ. על הקרקע אנחנו נמצאים בלב המצור, חווים את הייאוש של החיילים והכמיהה שלהם לשוב הביתה.
"דנקרק" הוא יצירה קולנועית שתילמד בבתי ספר לקולנוע שנים קדימה. הסרט נשען על תסריט מאוד מצומצם. ללא דיאלוגים מתוחכמים, בלי משפטים מרגשים. לחיילים במלחמה אין זמן או רצון להיות שנונים או נוגים. הם רק רוצים לשרוד, והסרט הזה מעביר את התחושה הזו יחד עם הרנדומליות של רולטת המוות במתחם המצומצם בו הם מתקיימים.
למרות ששמו של טום הארדי נמצא בכל הכרזות לסרט, אנחנו בקושי רואים אותו. זאת אומרת הוא שם, והוא נהדר, אבל הוא משחק טייס בתוך מטוס לאורך הסרט כולו, כך שכל מה שאנחנו רואים זה את הפנים שלו, ורוב הזמן מכוסים במסכת חמצן. קנת' בראנה ("המלט", "הארי פוטר וחדר הסודות", "מהומה רבה על לא דבר") ומארק ריילנס, כולם שחקנים גדולים, וכולם שחקני משנה לשני הכוכבים האמיתיים של הסרט – המלחמה והמוזיקה.
האנס זימר הלחין פסקול כל כך חזק ומהותי לסרט שאי אפשר לדמיין את הסרט בלעדיו. זימר חתום על שותפות ב-180 סרטים וסדרות טלוויזיה בקריירה שלו, ובאמתחתו אוסקר אחד, על "מלך האריות" של דיסני. אין לי ספק שהוא יהיה מועמד השנה לפרס האקדמיה לפסקול מקורי (יחד עם עריכת סאונד וסאונד מיקס, שהיו פשוט יוצאים מן הכלל) ואפשר להניח שהוא יעלה לבמה לקבל את הפסלון השני שלו בקריירה.
המלחמה נראית אמיתית ומלחיצה הרבה בזכות המוזיקה, אבל גם בגלל השימוש במצלמות איימקס. ב"באטמן מתחיל" נולן השתמש במצלמות איימקס לסצינות המרדפים, והתוצאה היתה מרהיבה. ב"דנקרק" כל הסרט מצולם עם מצלמות איימקס, כולל סצינות בזמן טיסה של הספיטפייר. לא הלכו על עריכות ממוחשבות ומסך כחול, אלא מטוסים אמיתיים ומצלמות סופר כבדות שהותקנו על המטוסים הישנים בכל מיני מקומות כדי לתפוס את מה שקורה בתוך תא הטייס, את מה שהוא רואה מתחתיו ואת קרבות האוויר והמטוסים האחרים, שגם הם אמיתיים ולא נערכו בתכנות מחשב.
למרות הגודל של המצלמה, נולן משתמש בה גם כמצלמת כתף נישאת לסצנות שמתקיימות בחללים קטנים ולא התפשר על איכות הצילום בגלל חוסר הנוחות שהמשימה תיצור לצוות.
"אוואטר" של ג'יימס קמרון היה סרט שנועד לצפייה בתלת מימד. מי שראה אותו בהקרנות רגילות התאכזב וחשב שזה סרט ילדותי ומטופש, מי שצפה בתלת מימד חווה משהו אחר לגמרי. אני מאוד ממליץ להתייחס לסרט הזה ולאפשרות לראות אותו באולם איימקס באותה צורה. החוויה הטוטאלית הזו תגרום לכם לקוצר נשימה.
עולם הקולנוע התחיל לשים את עינו על נולאן בשנת 2000, אחרי "ממנטו", סרט שמספר על אדם עם בעיית זיכרון לטווח קצר. כדי לגרום לנו, הצופים, לחוש את בעית הזיכרון הזאת, הסרט נערך בסצינות של 5 דקות, שכל אחת מגיעה כרונולוגית לפני זו שהוצגה.
ב-2005 נולאן לקח על עצמו להפוך את הפרנצ'ייז של באטמן לסרט קומיקס בווייב אחר. "באטמן מתחיל" הוא נקודת מפנה עבור סרטי קומיקס בכלל, לא רק באטמן, שהתחילו לפנות גם לקהל בוגר והפסיקו להיות רק מצחיקים ושטותיים. למרות ההצלחה הענקית של נולאן עם סרטי באטמן, יש לא מעט אנשים שלא מחשיבים כלל את טרילוגיית "האביר האפל" כסרטי קומיקס. שנה אחר כך הוא נכנס לעולם הקוסמים של תחילת המאה הקודמת בסרט "היוקרה", ויצר קסם קולנועי בסרט מפתיע ומדויק. ב-2010 נולאן הצטרף לפרויד כסמכות עולמית בניתוח חלומות בסרט "התחלה" והרוויח את מקומו כאחד הבמאים והכותבים הכי מקוריים ומלהיבים בעולם. סרטו האחרון מ-2014, היה "בין כוכבים", בו ניסה נולאן את כוחו במדע בדיוני ומימדים נוספים.
נראה שנולאן רוצה לגעת בכמה שיותר תחומים בעולם הקולנוע – קומיקס, מחלות, קסמים, חלומות, מד"ב ועכשיו גם מלחמות. לא נראה שיש משהו שהאיש הזה לא יכול לעשות, ויותר טוב מהאחרים פעם אחר פעם.
הסרט, גדול ככל שיהיה, עדין לא מספר את כל מה שקרה במשימת החילוץ הענקית הזאת. אמנם ניצלו כ-340 אלף חיילים אבל הבריטים איבדו 68 אלף מאלה שחיכו על החוף. כדי להבין את המספר הזה - זה קרוב למספר המשוער של הרוגים בהטלת פצצת האטום על נגסקי.
בזמן שאנחנו מתמקדים ביאכטה אחת ורואים עוד כמה עשרות סביבה, במציאות 861 ספינות לקחו חלק בפינוי (רובן אזרחיות). הן שטו הלוך וחזור מספר פעמים כדי להחזיר הביתה כמה שיותר חיילים. 243 ספינות הוטבעו ע"י הגרמנים. ולמרות שאנחנו רואים רק טייסת אחת של ספיטפיירים בסרט, במציאות הבריטים איבדו 145 מטוסים במערכה הזאת בלבד.
"דנקרק" הוא סרט שהולך לפלג אתכם ואת החברים שלכם, כי הוא לא מתאים לכל אחד. יש שיצאו ממנו בתחושה שזה היה סרט ללא סיפור וללא מיקוד (בגלל הויתור על דמויות ראשיות והסטייה מהקונבנציות של מלחמה כפי שהוצגה עד היום בקולנוע) ואחרים יצאו בתחושה שהסרט הזה הוא יותר מסרט. הוא מופע קולנועי עצום ועוצר נשימה – במובן הכי מילולי שיכול להיות. הרבה פעמים מצאתי את עצמי שוכח לנשום ואחר כך ממלא את הריאות שלי ונאנח ארוכות במהלך הסרט.
שורה תחתונה
סרט חובה לחובבי קולנוע. עדיף באיימקס.
יורם לשם
בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.