אדגר רייט, הבמאי של "בייבי דרייבר" אמר באחד הראיונות בהם השתתף לפני יציאת הסרט שלפני למעלה מ-20 שנה, כשהיה בסה"כ בן 21 ועבר ללונדון הוא הקשיב באדיקות כמעט דתית לאלבום "Orange" של הרכב הפאנק בלוז "The Jon Spencer Blues Explosion", וספציפית במיוחד לטראק בשם “Bellbottoms”, כפי שסיפר בראיון הוא החל לדמיין במוחו הקודח איך תראה סצינה של מרדף מכוניות לצלילי השיר.
לאורך השנים, רייט אמר שחזר פעם אחר פעם לאותה סצינה והחל לפתח אותה: תחילה לדמות שתנהג במכונית, מאוחר יותר לסיבה שבגללה הוא נמצא במרדף ובסופו של דבר, לסרט מלא שסובב את אותה דמות, אותן סיבות, ואותו שיר. זה לקח לו 20 שנה, אבל יצא לו סרט. חתיכת סרט.
סביר להניח שאם אתם חובבי קולנוע כבר שמעתם כל מיני השתפכויות אדירות שגובלות באורגזמה קולקטיבית של מבקרי קולנוע על הסרט הזה, לא צריך להרחיב על ציון 100 מושלם ברוטן טומייטוס מתוך 40 ומשהו ביקורות (נכון לכתיבת שורות אלו), ואני לא מתכוון להשתפך בעצמי, למרות שהייתי יכול בקלות לעשות זאת. אני אשתדל להשאר רגוע, מדויק, אנליטי ובלתי משוחד עד כמה שאני יכול. אבל איזה סרט מצויין זה היה.מה שאני כן רוצה לעשות זה להסביר לכם למה בעיני מדובר בסרט כל כך טוב. ואחרוג ממנהגם של רוב מבקרי הקולנוע ע"י זה שאפתח בסיומת, בשורה התחתונה:
בייבי דרייבר הינו חוויה קולנועית מאין כמוה, הוא לא סרט מושלם (ונגיע ללמה בדיוק עוד מעט), אבל מה שהוא עושה, יותר טוב מכל סרט אחר שראיתי השנה (מצטער "לוגאן", מצטער "תברח", תנחומיי "ג'ון וויק","שומרי הגלקסיה 2" ו"וונדרוומן"). הוא סרט שבעצם קיימו הוא חוויה קולנועית טוטאלית ומוחלטת שמצריך מהצופה שלו 100% קשב וריכוז, סרט ששואב את הצופה פנימה לתוך העולם שלו למשך 110 דקות, תופס בגרון מהפריים הראשון שלו ולמעט כמה אתנחתות במערכה השנייה, רק ממשיך ללחוץ עד שלעיתים נראה כאילו קשה לצופה לנשום. ומיד אסביר למה זה דבר טוב.
"בייבי דרייבר", כמה לא מפתיע, הוא סיפורו של בייבי (אנסל אלגורט, "אשמת הכוכבים", "מפוצלים") צעיר שהוא במקרה נהג השודים הכי טוב באטלנטה וסביבתה, בייבי עובד עבור "דוק" (קווין ספייסי) לו הוא חייב חוב ישן, הצוותים של דוק שונים כל פעם (וכוללים בין השאר את ג'ון האם, ג'יימי פוקס, ג'ון ברנת'ל וגם את FLEA מהרד הוט צ'ילי פפרס), כשרק בייבי הוא ה"עובד" הקבוע שלו, בייבי גם סובל מהפרעת שמיעה, אותה הוא מתעל באמצעות המוזיקה שהוא שומע כמעט ללא הפסקה. כאשר בייבי פוגש את דבורה (לילי ג'יימס) העניינים מתחילים להסתבך קלות, מה שכמובן לא ממש מתאים לדוק.
זהו, זאת עלילת הסרט, היא קלה להבנה, ואפילו עוד יותר קל לחזות כיצד דברים שונים במהלך הסרט יתפתחו, מבנה הסרט הוא סטנדרטי לחלוטין וסביר להניח שלא יפתיע אתכם יותר מדי. אם חיפשתם הפתעות תסריטאיות נוסח כריסטופר נולאן או מ.נייט שאמאלאן (כשהוא עדיין ידע לעשות סרטים) אדגר רייט הוא לא הבמאי בשבילכם. אדגר רייט הוא במאי שמספר סיפורים פשוטים מאוד, אבל הצורה שבה הוא עושה זאת היא העיקר.
"בייבי דרייבר" הוא סרט שמצליח להיות מדהים בכל אספקט אפשרי של אומנות הקולנוע (מלבד אולי לתסריט כפי שציינתי). העריכה שלו מדהימה, הפסקול מדהים והשילוב של שני הגורמים האלו יוצר תחושת קצב לכל קטעי האקשן בסרט, תחושה שלא זכורה לי מאז "להרוג את ביל" של טרנטינו, אנרגיה טהורה שנלכדה בצלולויד (או המקבילה הדיגיטלית). אנחנו רגילים לראות סרטים בהם המוזיקה תומכת בעלילה (או לפחות לא מפריעה לה), ב"בייבי דרייבר" המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהעלילה ובקטעים נרחבים היא מספרת את העלילה בכוחות עצמה.
המשחק של אלגורט בתור בייבי משכנע בקטעי האקשן, ההומור, הדרמה ואפילו בקטעי הריקוד. הוא קר ומחושב כשהוא צריך להיות, אבל מלא רגש בזמנים אחרים. קווין ספייסי מצוין כמו תמיד, ג'ון האם משדר חלקלקות ועוצמה בו זמנית, ג'יימי פוקס מצוין בתור הפסיכופט התורן והאתנחתא הקומית ואפילו לילי ג'יימס בתור דבורה.
קטעי האקשן והמרדפים הם מהטובים שיצא לכם לראות בשנים האחרונות: שוטים ארוכים, ברורים וחדים של הנהיגה, היריות, המרדפים, המכות וכל מרכיב אפשרי של אקשן. מסתבר שבשנת 2017 עדיין אפשר לצלם אקשן בלי מצלמות רועדות, קלוזאפים מיותרים, 1001 עריכות בשביל שוט של 5 שניות ועוד מחלות שבמאים אחרים מתעקשים שהם בגדר "חובה" (כן, אני עדיין מסתכל עליך מייקל ביי!)
הבטחתי שאסביר מדוע "בייבי דרייבר" הוא לא סרט מושלם, אז הנה, אני מקיים. מדובר בשתי סיבות עיקריות:
המערכה השניה של הסרט איטית הרבה יותר מזו שלפניה וזו שאחריה, היא המערכה בה חלה עיקר ההתפתחות של הסיפור, הקשר של בייבי ודבורה והכנת כלים לקראת הסיום הגדול, אבל מבחינת קצב מדובר במשהו כמו חצי שעה עד 40 דקות איטיות יחסית, במידה מסוימת כמעט הייתי רוצה שהסרט יהיה ב-20 דקות קצר יותר כדי שהמערכה השניה פחות תכביד על הקהל.
הדבר השני שאולי טיפה הפריע לי לא קשור בסרט עצמו, אלא באדגר רייט. "בייבי דרייבר" הוא ללא ספק סרטו הטוב ביותר מבחינה קולנועית אבל אם אתם כבר מכירים את הסרטים שלו, את ההומור שלו, את הקצב שלו ואתם חושבים שאתם יודעים לקראת מה אתם הולכים ולמה לצפות, כנראה שתתאכזבו. בסרט יש חלקים נרחבים מאוד מכל מה שעשה את אדגר רייט כל כך מוצלח ב"טרילוגיית הקורנטו" שלו וב"סקוט פילגרים", אבל הכל מגיע במנות קטנות יותר: יש גאגים ויזואליים, יש פסקול מדהים, יש עריכה קצבית אבל כדי ליצור סרט אחד שלם ויחסית "מלא", היה צורך למתן את כל המרכיבים האלו טיפה.
ולכן, אם אתם מצפים לקומדיית אקשן כנראה שתתאכזבו קלות. מדובר פה בסרט אקשן טהור שמדי פעם יש בו הומור קורע מצחוק, אם אתם מחכים לדמויות מטופשות ומשעשעות, זה לא הסרט הנכון (להוציא הדמות של FLEA). מה אני מנסה לומר הוא שאל תצפו לראות את האדגר רייט שהכרתם, כי לפחות ברגע זה, בסרט זה הוא התעלה על עצמו והפך להיות משהו הרבה יותר טוב. במאי שהשתלט על כל אספקט אפשרי של החלום שהיה לו לפני 20 שנה.
אבל אם אתם מוכנים נפשית להאטה באמצע הסרט ולשינוי קל בפורמט של אדגר רייט תזכו להנות מחוויה קולנועית מיוחדת מאין כמותה בנוף הקולנועי שלנו, סרט שמצליח להיות כיפי אבל מותח, מצחיק אבל מעניין וכזה שמאמץ בשתי ידיים את הסרטים שקדמו לו ובו זמנית מדלג מעליהם בצעד אחד ענק.
נ"ב – בתחילת הסרט יש קטע שבייבי מביא קפה לכמה ח'ברה, אל תורידו עיניים מהמסך לשניה ותקבלו פרס בדמות 2 דקות מדהימות ויזואלית שלא זכיתם לראות כבר הרבה זמן.
רשף שייר
נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות
שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות מגיע לקולנוע וגיקסטר מפנקים!