קורה לי הרבה פעמים שאני הולך לסרט מתוך כוונה אמיתית לאהוב אותו ולהנות ממנו. קורה לי לא מעט, לצערי, שאני חוזר מאוכזב מבית הקולנוע. כאדם שאוהב מאוד היפ הופ וראפ, הכנתי את עצמי לשעתיים ועשרים של הנאה צרופה. במקרה של "כל העיניים עליי" זה לא קרה, ולא בגלל הציפיות הגבוהות שלי.
הסרט מציג את סיפור חייו של טופאק שאקור - ראפר, יוצר, מפיק ושחקן, שזה שמו האמיתי ולא שם שהוא המציא לעצמו ונרצח בשיא הקריירה שלו ב-1996.
את הסרט מביים בני בום (נולד בשם בני דאגלס אבל מתעקש להסתובב בעולם עם השם הטפשי הזה) שעיקר העיסוק שלו לפני בימוי הסרט הזה היה בימוי 11 קליפים בהשתתפות ניקי מינאז'. במאי קליפים שעובר לקולנוע זה לא דבר רע באופן אוטומטי. דיויד פינצ'ר ("הנוסע השמיני 3", "נערה עם קעקוע דרקון", "7 חטאים") התחיל כבמאי קליפים כשמאחוריו קלאסיקות כמו "פרידום" של ג'ורג' מייקל, ו"ווג" של מדונה. מישל גונדרי היה אחראי לרוב הקליפים של ביורק לפני שיצר את "שמש נצחית בראש צלול", ספייק ג'ונז הביא לנו את הקליפ המעולה ל"סאבוטאז'" של הביסטי בויז ואז את הסרט המופרע ונהדר "להיות ג'ון מלקוביץ'".
בני בום לא מצליח לייבא את היכולות שלו כבמאי קליפים לתוך הסרט הזה. אין שימוש בזוויות צילום מיוחדות, אין עריכות מהירות (להיפך), אין צילום חד או צבעים חיים. דווקא בסרט שמדבר על מוזיקה שחורה אפשר היה לצפות לזליגה של סגנונות מעולם הקליפים לסיפור חייו המעניין של טופאק. אז זה לא ממש קורה. הסרט מבוים בצורה כל כך יבשה, בעיקר בחלקו הראשון, שהוא נראה ומרגיש כאילו אתה בסלון ובטעות הגעת לערוץ 8 והם ניסו להיות מגניבים ולעשות דוקו על ראפר.
הסרט נפתח בשחזור של ראיון שנערך עם טופאק כשהיה בכלא (ראיון מרתק שאפשר למצוא ביוטיוב). עד מחצית הסרט, ואפילו קצת מעבר לחצי, יש המון סצינות קצרות שאמורות לעזור לנו, הצופים, להבין את הקונפליקטים והמשברים שגרמו לטופאק להפוך ליוצר ומנהיג דעה בתרבות ההיפ הופ של שנות ה-90. אבל כל סצינה קצרה כזו מסתיימת בחזרה לראיון בכלא ולשאלה שתוביל לסצינה הבאה. העריכה הזאת הופכת את המעברים לספיד-באמפס שגורמים לך לקוות שהיית בבית עם שלט ביד ויכולת לזפזפ קצת עד שיגיעו לחלקים המעניינים יותר.
את טופאק משחק דמיטריוס שיפ ג'וניור, אל האודישן הראשון הוא הגיע ללא כל ניסיון במשחק וזכה בתפקיד רק בזכות הדמיון שלו לזמר המנוח. לא רק שהוא לא היה שחקן ולא למד משחק, הוא גם לא רצה להיות שחקן! הוא עבד בעבודות מזדמנות אבל תמיד שמע כמה הוא דומה לטופאק. זה הוביל לכך שאחרי האודישן הראשון הוא קיבל "שיעורי בית" לראות את הסרטים, קליפים וראיונות עם טופאק ולהתחיל לנסות לחקות אותו. זה לקח זמן, שיעורי משחק ועוד עבודה עד שהתחילו להפיק סביבו את הסרט. מהבחינה הזאת, התוצאה מושלמת. מי שמכיר את טופאק שואל את עצמו לא פעם במהלך הסרט אם זה דמיטריוס שיפ או שהכניסו קטע ארכיון של טופאק עצמו.
שוג נייט היה הסוכן וספק חבר של טופאק. אותו שוג נייט משחק את עצמו בסרט וזה ממש מוזר, כי הוא האדם שהיה איתו בזמן הירי, שלא הסכים לשתף פעולה עם המשטרה בחקירה ולא נתן עדות למרות שהוא היה עד הראיה היחיד באירוע. דווח גם שהוא וטופאק לא היו ביחסים טובים באותה תקופה כי טופאק תכנן לעזוב את "דת' רואו", הלייבל של שוג נייט, כך שבמקום כלשהו נייט יכול היה להיות חשוד לפחות בקשירת קשר לרצח, והמעורבות שלו בסרט היא לפחות תמוהה.
עוד שחקן שמופיע בסרט הוא ג'מאל וולארד בתפקיד ביגי סמולס, שהיה חבר/אויב מהחוף המזרחי. וולארד כבר שיחק בתור ביגי בסרט בשם "נוטוריוס ב.י.ג" מ-2009. לרגע אחד זה היה נחמד להרגיש שיש יוניברס של ראפרים שמבקרים בסרטים אחד של השני, אבל כאן הוא בעיקר ממלמל את השורות שלו בתצוגת משחק בינונית להחריד.
סרט על טופאק יכול ללכת לכמה כיוונים. זה יכול להיות סרט חברתי פוליטי על תרבות השחורים בארה"ב דרך עיניו של זה שהצליח, או סרט שמתמקד בכישרון של האומן ובא ללמד אותנו כמה פספסנו שלא הכרנו אותו ושלא נשמע ממנו יותר, או סרט על מלחמת כנופיות איסט-קוסט נגד ווסט קוסט ולאן זה לקח את ההיפ הופ. מה שיצא זה סרט שלא נוגע באף אחד מהתחומים האלה באופן מספק. קצת מדברים על התקוממות השחורים בארה"ב, אבל לא יותר מידי כדי לא להבריח את הקהל הלבן שלא מעוניין בהטפות מוסר. קצת על הכישרון שלו, אבל לא מספיק, כי דומה ככל שיהיה לו, שיפ כנראה לא יכול לעשות מה שטופאק עשה, ויש גבול לכמה lip sync אפשר לדחוף בסרט קולנוע. ממלחמות החוף המערבי והחוף המזרחי מראים כמה היילייטס בצורה מגמתית להראות שטופאק אף פעם לא היה הבעיה.
קשה לראות את "כל העיניים עלי" בלי להשוות אותו ל-"Straight Outta Compton" שיצא ב-2015 ועקב אחרי הקמת להקת NWA וההתפתחות של חבריה לפני ואחרי השיא. ההבדל בסרטים הוא שב'קומפטון', כל סצינה הובילה להתרחשות הבאה והיתה קשורה למשהו שיקרה בהמשך, בעוד שב"כל העיניים עלי" מציגים המון פרטים שאין להם שום רלוונטיות להמשך חייו את טופאק או להתפתחות העלילה. בשני הסרטים נראה שהמפיקים מנסים להגן על האנשים עליהם הם מספרים בכך שהעלימו כמה הסתבכויות עם החוק ולא הראו מעשים שנויים במחלוקת שאם היו חוקיים - היו לא מוסריים.
מלבד החלק האחרון שלו, בו אנחנו גם שומעים את השירים המוכרים יותר וגם נחשפים לתעלומת מותו של טופאק, הסרט לא מצליח להיות יותר מ-קצת מענין. הוא לא גורם לתסכול, קנאה, או אפילו הערכה. הוא לא מרגש, וזה פספוס כי הסיפור של טופאק יכול היה להיות מסופר בצורה הרבה יותר מרגשת והרבה פחות זמן על אומן שהצליח להמציא סגנון משלו ולדבר לקהל בטקסטים עמוקים, שלא היו נפוצים בשירי היפ הופ באותו זמן.
השורה התחתונה
למי שמכיר את סיפור חייו של טופאק, הסרט לא יחדש הרבה.
מי שלא מכיר יהנה מהסיפור אבל יצטרך להשקיע הרבה זמן מסך בשביל זה.
יורם לשם
בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות מגיע לקולנוע וגיקסטר מפנקים!