במשך כמה שבועות נאבקתי בכמה נושאים בכל צפיה בפרק השבועי של "הפלאש", נאבקתי בדחף להשליך חפצים על הטלוויזיה, בצורך לקלל את התסריטאים, בחוסר ההיגיון של כמעט כל בחירה ומעשה של כל דמות ודמות ובעוד המון דברים. אבל מעל לכל נאבקתי בדבר אחד, בצורך שלי לתאר את איך שהעונה הזו של הפלאש (בעיקר בחציה השני) גרם לי להרגיש, אבל אתמול היתה לי הארה, בעקבות סרטון קצר ביוטיוב מצאתי את התיאור המושלם לתחושה שלי, מוכנים? Brain Freeze
למי שלא בקיא בסלנג, הכוונה לתחושה שאנו סובלים ממנה כשאנחנו שותים משהו ממש קר או קפוא (כמו ברד למשל) מהר מדי, ההרגשה היא סוג של קיפאון שמתחיל בפה אבל מהר מאוד מגיע לראש, בד״כ בצורה של כאב חד, קצר וישיר. ויש גם קצת מתוק ברקע איפשהו. אז כן, הפלאש היא בריין פריז אחד גדול בעונה הזו. משהו גדול ומותק שנראה מאוד מפתה, במיוחד ביום קיץ חם, ובגלל שאנחנו אנשים אנחנו נוטים להרוות את הצימאון מהר מדי, מגיע הכאב ראש, ומהר מאוד אנחנו מתחרטים על ההחלטה שלנו.
הפרק של השבוע התחיל טוב דווקא, 24 שעות לפני המוות של אייריס כל חברי הצוות נאבקים בתחושת שלהם ובכובד המצב מה שמהווה בפעם הראשונה מזה כמה וכמה שבועות רגע ״אמיתי״ בסדרה, הוא לא החזיק מעמד הרבה זמן הרגע הזה.
בארי וסיסקו מוצאים את פיסת הטכנולוגיה שהם צריכים בשביל הבזוקה של טרייסי ווולס אבל כמובן שהיא נמצאת בידיים של ארגוס שלא מוכנים לשחרר אותה בגלל ש...סיבות... כן, נכון, ליילה אומרת שזה לא בגלל פלאשפוינט אבל ההסבר שלה ללמה היא לא תתן לבארי את הטכנולוגיה נשמע הרבה פחות הגיוני מאשר סתם לאמר, ״נה נה נה נה לא תקבל ולא תקבל״ וללכת.
רק שההמשך היה פחות הגיוני אפילו, הם מחליטים לגנוב את הטכנולוגיה בעזרתו של הפושע החביב על כולנו, ליאונרד סנארט או בכינוי "קפטן קור". ההמשך כלל גם שידור חוזר של נאום האכזבה של באריטאר משבוע שעבר, וכן, גם בגרסא הזאת הנאום גרם לי לגלגול עיניים רציני.
גם החזרה ה״מפתיעה״ לארץ-2 בשביל הטכנולוגיה של וולס שתסייע לפריצה לארגוס, והחבאתה של אייריס יחד עם עוד קטע שירה שהחזיר אותי למיוזיקל שכל כך שנאתי. עוד קטעים שיועדו להיות מרגשים נונגעים ללב אבל רק גרמו לי להרגיש כמו קווין, הילד ב״נסיכה הקסומה״ שנגעל מקטעי הנשיקה של ווסלי ובטארקאפ בתחילת הסיפור ואומר ״דלג על זה, דלג על זה״ לסבא שלו.
ולמעשה, כל קטעי הפריצה ונסיונות ההצלה של אייריס היו מיותרים כיוון שאפילו בתוך הפרק הזה היה משפט אחד בולט וברור של באריטאר כשקילר פרוסט שאלה אותו האם הוא רוצה שהיא תעצור את הצוות הוא ענה ״זה לא משנה״. זוהי בעצם האמת, כי אם באריטאר יודע את כל המהלכים שהצוות יעשה, המהלכים שהם עושים לא משנים כל עוד מישהו מהצוות הוא זה שאכן אמור להציל את אייריס בידיעתו של בארי – אם בארי יודע את זה, באריטאר יודע את זה ופה מסתיים הניסיון. אבל הסדרה בוחרת לשכוח את זה פעם אחר פעם או יותר גרוע - להתעלם מזה
במהלך הפרק חשבתי פעם אחר פעם על הקטע הבא מתוך ״המטריקס״:
אם המוות של אייריס בלתי נמנע אז אחד משני דברים צריך להתרחש: או שהיא תמות או שההצלה שלה תתרחש כתוצאה ממשהו שבאריטאר לא יודע (או זוכר) ולכן משהו שבארי עצמו לא יודע (או היה חלק בגרימתו)
סיומו של הפרק, אני חושב, נועד להפתיע את הצופים ע״י זה שהזיז את מה שכולנו הנחנו יהיה סיום העונה לפרק אחד מוקדם יותר. אז למה הסיום הזה השאיר אותו יותר מאוכזב ומתוח מתמיד?
כי העלילה לא הסתיימה, ואין הרבה סיכוי שהפרק האחרון יוקדש כולו לאבל או לפתיחתה של עלילה חדשה לראת העונה הבאה, אין גם סיכוי שהוא יהיה פרק שמוקדש ל״מטה של השבוע״, ולכן נשארת רק אפשרות אחת - עכשיו שאייריס ״מתה״ הפרק האחרון יוקדש כמעט בוודאות לנסיונות למצוא דרך להחזיר אותה לחיים בעזרת תכסיס עלילתי כלשהו. ומבחינתי – לא משנה כמה אותו תכסיס יהיה מקורי או מפתיע, האפקט שלו יהיה מאכזב כי כבר ברור לי מה הולך לקרות.
ואולי זאת האכזבה הכי גדולה שלי, משהו שפעם היה מתוק וטעים הפך לגוש קרח שרק מכאיב לי בראש וגורם לי לשאול – למה לעזאזל עשיתי את זה לעצמי?
רשף שייר
נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות
טקס פרסי גלובוס הזהב הוא אחד החשובים והמרכזיים בתעשיית הבידור. למה בעצם?