יש סיפורים שנורא כיף לספר שוב ושוב. להמציא להם גרסאות ולהיות יצירתיים עם הדמויות. בשנים האחרונות ראינו חידושים לסרטים המבוססים על יצירות ספרותיות כמו "טרזן" ו"רובין הוד", שלא לדבר על גרסאות לדמויות פיקטיביות יותר כמו "קינג קונג", "ספיידרמן", "סופרמן" ואחרים.

לסיפורים על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול יש עשרות עיבודים קולנועיים, הראשון שבהם משנת 1904 (רק שנתיים אחרי "מסע לירח" של ז'ול וורן) והאחרון שבניהם יוצא השבוע. המשותף לכל הסרטים האלה הוא שאף אחד מהם לא נחשב ליצירת מופת, מלבד "הגביע הקדוש" של חבורת מונטי פייטון כמובן, אבל פה בכלל מדובר בז'אנר אחר. גם הגרסה החדשה מוגשת ללא כל חשש להיחשב ככזו.

הסרט נפתח במגדל מבודד בארץ סלעית ובראשו דולקת אש (תעצרו אותי כשזה מתחיל להישמע מוכר). קוסם לוחש הנחיה לא ברורה למנהיג בשם מורדרד (קחו את הזמן, זה יגיע) ומשם אנחנו נזרקים לסצינת קרב ענקית בה האויבים מגיעים כשהם רכובים על ממוטות בגודל של טירות (דינג, דינג, דינג, דינג!). השמועה אומרת שכאשר גאי ריצ'י, הבמאי, מפיק ושותף לכתיבת התסריט, הציג את רעיון הסרט לאולפנים, הוא אמר שהוא רוצה לעשות סרט בסגנון "שר הטבעות" פוגש אל "לוק סטוק ושני קנים מעשנים". באופן תמוה למידי, היו מי שהשתכנעו שזה יהיה רעיון טוב.

הסיפור הוא עוד עיבוד מקורי, וכשאני אומר "מקורי" אני מתכוון תלוש מכל נרטיב אחר שאי פעם נכתב על ארתור ואבירי השולחן העגול – על קורותיו של ארתור. המשפט היה צריך להמשיך "בדרכו לכבוש את כס המלכות", אלא שבסרט הזה ארתור כל כך צנוע ועממי שהוא בכלל לא שואף להיות מלך אנגליה. התסריט גם מרגיש גנרי מאוד, כזה שמציג גיבור שגדל בביבים ובעל גורל שמעולם לא ביקש או רצה.

גאי ריצ'י זכור לטובה בזכות סרטיו הראשונים "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'", וכן בזכות שני סרטי "שרלוק הולמס" שריעננו את עולם הבלשות של המאה ה-19 בכיכובם של רוברט דאוני ג'וניור וג'וד לאו המצויינים. ריצ'י מנסה לגייס את הכלים שעבדו בשבילו כל כך טוב בסרטים אלה, כמו דיאלוגים מהירים ושנונים, עריכה מהירה וקטעי אקשן מבוימים היטב (למרות שכבר נמאס המעבר בין הילוך מהיר להילוך איטי 10 פעמים ב-20 שניות). כל אלה לא מצליחים לחפות על סיפור שהוא במקרה הטוב ילדותי, ולא להציל את בעיות הקצב של הסרט שלוקח אותך מסצינות אקשן תזזיתיות לעצירה מוחלטת של העלילה עד שאתה מביט במסך בתחינה – תגיעו כבר לאן שאתם הולכים!

לי היה נורא קשה עם העובדה שיש מעט מאוד התייחסות לסיפורי האבירים מהתקופה, לאורך הסרט כולו לא נראה אביר אחד ומרלין מוזכר רק בשם מספר פעמים ספורות, כנראה רק כדי לצאת ידי חובה. שמה של החרב, אקסקליבר, גם כמעט ולא נהגה. לא היה לנסלוט, לא היתה גוויניביר ובאותה מידה אפשר היה לקרוא לסרט "סינבאד, אגדת החרב" ולא היה צריך לשנות הרבה מהתסריט.

פגם בולט אחר הוא שחלקים רבים מהסרט מבויימים כמו קליפ ל-MTV. איכויות צילום מופלאות (בלי ציניות) בעריכה תזזיתית תוך הצגת אוביקטים ביזאריים שאינם קשורים לסרט בשום צורה. וכך בזמן שהגיבור שלנו בדרכו לעימות הבא, אנחנו צופים בקליפ שמציג לחצי שניה עד שניה כל אחד מהבאים: דמות אישה מאופרת כך שהיא נראית כמו חלק מגזע עץ, עלים במערבולת רוח, רוכב על סוס בהילוך איטי, נץ נושא נחש בין טפריו, צילום תקריב של עיניים, נוף הרים, חיילים מתגודדים – ואף אחד מהם לא מופיע בהמשך. 

את ארתור מגלם צ'ארלי האנם ("פסיפיק רים", אבל בעיקר "ילדי האנרכיה") שמחזיק את התפקיד של ארתור לא רע בכלל ומאוד הפתיע אותי שהוא בריטי, הפתעה לא קטנה לצופי "ילדי האנרכיה". עוד מככבים בסרט אריק באנה ("הענק הירוק"), ג'וד לואו ("אינטיליגנציה מלאכותית"), דג'ימון האנסו ("שומרי הגלקסיה"), איידן גילן (פטר בייליש, "משחקי הכס") והופעת אורח אחת של דיויד בקהאם בתפקיד קטן של חיל בכוחות הרשע. בקהאם עשה את הבכורה הקולנועית שלו בסרט אחר של ריצ'י – "שם קוד מ.ל.א.ך", וזו הופעתו השניה. מענין יהיה לעקוב אחר הקריירה של בקהאם ולהשוות אותה לזאת של וויני ג'ונס, עוד שחקן עבר בנבחרת אנגליה בכדורגל שהתחיל את דרכו הקולנועית אצל ריצ'י ומאז השתתף בעשרות סרטים.

בסופו של דבר מדובר במיש-מש אחד גדול עם הבלחות אומנותיות שלפעמים מעוררות השתאות ולפעמים גיחוך. מצד אחד הסרט מנסה להיות נאמן להיסטוריה של אנגליה – למשל כשמדברים על לונדון בשם לונדוניום, שהוא אכן שמה המקורי של בירת אנגליה. או שמות קרובי משפחתו של ארתור, כולל מורדרד (יותר פחד – more dread) שהיה אחיינו של ארתור שגזל ממנו את המלוכה כשארתור יצא לכבוש חלקים מאירופה. אבל מצד שני הסרט הולך לכיוונים של פוסט-פנטזיה ושומט את הקרקע מתחת לאשליית הסיפור עליה הצופים מנסים להישען במאמץ ניכר.

שורה תחתונה 

למרבה הצער, אם אתם רוצים לדעת יותר על תקופתו של המלך ארתור – מונטי פייטון עשו את זה יותר מדויק ויותר מהנה כבר ב-1973.

יורם לשם

בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.