(אזהרה: הטור הזה נועד לאלו שכבר ראו את הסרט, או לכאלו שלא מפריע להם לקרוא ספוילרים, על הסרטים הבאים: "הנוסעים", "להתחיל מחדש", "כוח כבידה", "הכל אבוד", "2001: אודיסאה בחלל" ו"הרקולס" של דיסני)
בסוף שנת 2016 יצא לאור הסרט "הנוסעים", בבימויו של מורטן טילדם. הוא מספר על שני נוסעים, ג'ים ואורורה, שבעקבות רצף אומלל של תקלות טכניות מוצאים עצמם לכודים בתוך ספינת-חלל שתגיע ליעדה רק בעוד תשעים שנה. מעבר להיותו סרט מותח ומבוים, ברובו, באופן מחושב שמביע היטב רגשות ורעיונות, אני רואה בו כמה מאפיינים שאומרים הרבה על מצב הקולנוע ההוליוודי כיום, וגם על מצב החברה האמריקאית, שחלקה כמובן גולש אל חברות מערביות וקרוב-למערביות אחרות. בין היתר סרטים, כמו מיתוסים, הם ייצוגים מופשטים של ערכים חברתיים, שמובעים באמצעות נראטיבים שמאשרים לנו את מה שידענו מלכתחילה, או מנפצים לנו את מה שידענו מלכתחילה. הסרט הזה, לדעתי, מאשר, וזו לא מילה גסה.
אז עם מה אנחנו מתמודדים בעצם? מולנו נמצא סרט שגיבורו, ג'ים, מוצא עצמו לכוד בספינת-חלל בדרכו לעולם מושלם. ולמרות איך שזה נשמע, מזלו לא שפר עליו: הוא התעורר תשעים שנה לפני הזמן, כשכל שאר הנוסעים ואנשי הצוות עדיין רדומים, וכך נידון למות לפני שיגיע אל הארץ המובטחת. אחרי שנה של בדידות קשה ולבטים הוא מחליט להעיר את אחת הנוסעות האחרות, מבלי לומר לה שהוא מתכנן לעשות זאת. אבל כידוע, אם בתחילתו של סרט נרקם סוד, בהמשך הסרט הסוד יתגלה. בהמשך הסרט הספינה ממשיכה לחוות תקלות, והקונפליקטים הפנימיים של הדמויות נדחקים הצידה תמורת עלילת אקשן שהופיעה משום מקום, כל מני דברים מגניבים קורים ובסוף הוא מציל את המצב וכפיים להוליווד. אולי זה נשמע קצת ציני, כי מהרגע שלורנס פישבורן נכנס לתמונה הסרט הופך מתיאור מרתק של מצב אנושי מאוד לסרט אקשן מוכר ושחוק, אבל הבמאי מצליח להתגבר על הבנאליות ולשמור על מומנטום ששומר על הסרט מבדר במיוחד.
אבל מי שקרא דבר או שניים שכתבתי יודע שהביקורת האישית שלי אפילו אותי לא מעניינת, ומה שמעניין אותי זה המשמעויות השונות שאפשר ללמוד על הסרט ומהסרט, והמיקום שלו בתמונה הרחבה יותר. וסרט יכול לעסוק בנושאים קונקרטיים: טכנולוגיה, יחסים הטרוסקסואליים והחלל החיצון, אותם מצלמים באמצעות מצלמה או מנפישים באמצעות מחשב, והוא יכול גם לעסוק בנושא מופשט: בדידות. נקודת המוצא של הסרט היא הבדידות האיומה שחווה ג'ים במשך שנה שלמה, והבדידות היא זו שדוחפת את ג'ים לפעולה ומניעה את עלילת הסרט. נושא (או "תמה") של בדידות נמצא כבר בשוט הראשון, שהוא צילום מרחוק מאוד של ספינת החלל על רקע החלל האינסופי כשהיא הולכת ומתקרבת אלינו, הצופים, וכשהיא מגיעה עד אלינו לרגע אחד היא מיד ממשיכה לדרכה הלאה, הולכת ומתרחקת אל האופק ומאיתנו, בזמן שאנחנו נשארים ללא תנועה ולבד בחלל החיצון.
אם התחלתי קודם ואמרתי שסרטים, כמו מיתוסים, מייצגים ערכים חברתיים מופשטים, הייתי מצפה לראות את הבדידות הזו מתקיימת בסרטים נוספים מהתקופה והתרבות בה נוצרו. אולי הפרספקטיבה שלי, כאחד שחי בתקופה ובתרבות הזאת, צרה ומטושטשת במיוחד, אבל אני כן מזהה כזה דפוס: הסרט המשובח "להתחיל מחדש" של רוברט זמקיס מראה את הבדידות של אדם שנקלע לאי בודד ואת ההתמודדות שלו איתה, כשהיא הכוח המחייה אותו ודוחף אותו לחיים חדשים, כשבסוף גם הם מלאי בדידות; "הכל אבוד" בכיכובו של רוברט רדפורד, בו הוא נמצא לבד על סירת הצלה; "כוח כבידה" של אלפונסו חוארון, שבו גם ההיאחזות בחיים היא זו שגורמת לגיבורת הסרט לנסות ולחזור לכדור-הארץ, אבל גם ההרגשה של הבדידות, שבאה לידי ביטוי כשבפנטזיה הזייתית היא מתמודדת עם שתי הבעיות באמצעות השבת דמות גברית, אסרטיבית וברת-תושייה שחוזרת ואומרת לה מה לעשות (בחייאת הוליווד, אם כבר שוביניסטים לפחות תהיו מעודנים); "עד קצה העולם", שנהיה יותר ידוע בשם המקורי שלו, “Into The Wild” בו הבדידות נחווית כחזרה טרנסצנדנטית לטבע תוך ריחוק הכרחי מהעירוניות ; והסרט החביב Wall-E, שבו רובוט ידידותי מתמודד עם בדידותו על כוכב רפאים. זהו קומץ, ואולי ובמקרה כל אחד מהסרטים הללו הופק במאה ה-21. אבל גם אם הסרטים נוספים לאלו שצוינו לעיל שבמרכזם הבדידות גולשים מעט למאה ה-20, הרי שהם סנוניות בודדות שמבשרות מגמה (או, כמו שתמיד אפשרי, שהפרספקטיבה הצרה והמטושטשת שלי גרמה לזה להיראות. לצערי אין לי אפשרות לבצע מחקר מקיף בזמן כתיבת שורות אלו, ואולי ביום מן הימים אתמסר לזה).
למה? מדוע? מה גורם לנו כחברה שוב ושוב לחזור לנושא הבדידות, ש"הנוסעים" הוא, ככל הנראה, ממשיכה של המגמה? אני ארצה להציע תשובה אחת אפשרית, שבבסיסה פרדוקס. אם נסתכל על ההתפתחות של החברה במאות השנים האחרונות, נראה בין היתר שתי תופעות מקבילות: הראשונה היא העיור, והשנייה היא האינדיבידואציה, כלומר, התפתחות תחושת האינדיבידואליות אצל אנשים. הן, כמובן, שלובות זו בזו. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת והניעות מעיר לעיר מתאפשרת, ככה נוצרו מרכזים עירוניים, ושבהם התפתחה תרבות של אינדיבידואלים. אם פעם החיים היו שיתופיים, והחברות הסתמכו על תפקידים שונים של אנשים שונים (קצב העיירה, סנדלר העיירה, פחח העיירה וכו') כדי ליצור מרקם חברתי אחיד, הרי שבעיר ההתמקצעות היא ספציפית. היא לא מועברת מדור לדור, אלא נרכשת בהתאם לצרכים. כבר אין צורך בפחח שייצר לי כלים, מכיוון שכל תפקידו של כל עובד הוא לסובב בורג אחד, עד שבסוף נוצר כלי. כל עובד מועסק בחוזה אישי אל מול המעסיק שלו, וכל אחד מקבל כסף לעצמו. הוא תופש את הזמן שלו כאינדיבידואלי ואת העבודה שלו כהחלטה כלכלית שבאה על-חשבון זמנו הפנוי, בניגוד לחברה הקודמת שבה הפנאי והעבודה לא היו נתפשים כזמנים שונים: הפחח היה קם בבוקר, אוכל ארוחת בוקר, הולך לסדנה בה היה פועל במשך היום כדי ליצור את מה שהיה צריך לצרכיו, ובהמשך בין התפילה והארוחות מסדר את מה שהיה צריך. הכול היה זרם אחיד, שהיה חלק ממרקם חברתי. זאת בניגוד לפועל בבית החרושת, שמסיים את זמן העבודה שלו, מחתים כרטיס וחוזר לבית האחד שלו, שבו הוא נמצא לבד, כאינדיבידואל (ומי שמתעניין בנושא ורוצה להרחיב יכול לקרוא את ספריה של אווה אילוז, ומומלץ להתחיל עם "תרבות הקפיטליזם").
כך נוצר הניכור העירוני, והפרדוקס שטמון בו. הרי האדם שחי בעיר משובץ בין עשרות אנשים בבניין, מאות אנשים ברחוב, אלפי אנשים בשכונה ורבבות בעיר. ודווקא כאן, בתוך האינדיבידואליזם הזה, נוצרת הבדידות. מהבחינה הזאת אפשר להבין כמה מדויקת המילה שמתארת דירה אחת שנמצאת בתוך בניין בו גרים אנשים רבים ביחד: "Apartment", ובמשמעות מילולית – "מצב של נפרדות". ואם במאה ה-19 העיור הואץ בעקבות המצאת הרכבת, ובמאה ה-20 הגלובליזציה הפכה למושג מרכזי בחקר התרבות והעיר כבר הפכה לעובדת חיים שלטת, הרי עד המאה ה-21 הריחוק בין האנשים נעשה כזה שנדרשים למצוא לו פתרונות נוספים. ופיתוחים טכנולוגיים הם לעולם לא רק אפשרות מעשית של יכולת, אלא הם תוצר של כורח. אני נזכר בציטוט מהסרט "הרשת החברתית" (עוד סרט, אגב, שעוסק בבדידות, מה שניכר מאוד בסצנה שסוגרת את הסרט) שמספר על מארק צוקרברג והפיתוח של פייסבוק, שבו נאמר שהמטרה של פייסבוק היתה ליצור את חוויית הקולג' באינטרנט. הרשתות החברתיות וסרטי הבדידות צמחו מאותה קרקע, והיא מצע של בדידות אנושית שמאפיינת את המאה ה-21, מאה של בדידות. אנחנו כחברה מנסים למצוא את האיזון הנכון והמתאים בין הרצון להיות אינדיבידואלים ואנשים בפני עצמנו, לבין הרצון להיות שייכים לחברה אנושית שלמה. בהיעדר פתרונות קונקרטיים שמנסה לתת הטכנולוגיה כשעולה הצורך, כמו "חוויית קולג'", כשהכוונה היא כמובן לא ללימודים אקדמיים אלא להווי חברתי, עולים המיתוסים ומנסים לתת לנו פיתרון רגשי אפשרי (ויש שיגידו פיתרון אסקפיסטי). הסרט "הכל אבוד" מציע תרחיש אכזר שבסופו פיתרון כמו-דתי: יד שכמו מושטת מהקפלה הסיסטינית מושכת אותו מהבדידות שלו; "להתחיל מחדש" מעמת את האדם עם הבדידות שלו, אבל מציל אותו מסכנת המוות שהיא טומנת בחובה; ו"הנוסעים" מציע לפתור את הבדידות באמצעות צירוף אדם אחר, בן-זוג לחיים, שיחדיו יחוו בדידות משותפת, בהשראה לא פחות מיתית-דתית.
עד כאן, כל זאת נדמה לי טוב ויפה. לחברה רוויית בדידות מגיעים סרטים שעוסקים בבדידות. ויחד עם זאת, נדמה שיש לסרט צד שאני, באופן מאוד אישי, בכלל לא אוהב. הצד הזה נקרא בגסות "אינטרטקסטואליות", ובפשטות הוא היחס שבין הסרט הזה לסרטים (או כל טקסטים אחרים) שקדמו לו. זה לא צד שהסרט הזה המציא, חלילה וחס. הוא סימפטום של מחלה שהולכת ופושטת בהוליווד בשנים האחרונות.
כל חובב קולנוע, גם אם זה לא חלק עיקרי או מרכזי בחייו, יכול לזהות שני סרטים עיקריים שהסרט מתייחס אליהם, שניהם של גדול הבמאים סטנלי קובריק: "2001: אודיסאה בחלל" ו"הניצוץ". ויחד עם זאת, ההתייחסות לכל סרט היא התייחסות שונה. ההתייחסות ל"אודיסאה בחלל" היא מזו שאני מחבב, וההתייחסות ל"ניצוץ" היא מהסוג ממנו אני סולד.
מאז 1968, עם יציאתו לאקרנים של "אודיסאה בחלל", כבר אין אפשרות ליצור סרט מדע-בדיוני שמתרחש בחללית בחלל בלי להתייחס אליו. הסרט "הנוסעים" מודע לזה, ומתייחס אליו בעלילה של אנשים שמנסים להתמודד עם כשל של החללית ("אדם מול טכנולוגיה" – בחלל), ובאמצעות מרכיבים, אובייקטים ופעולות משותפות (הריצה כאימון כושר, השינה הממושכת של הנוסעים, הסט המעגלי, המסדרון שמוביל לחלל החיצון, העיגול האדום, הנפת מוט הברזל וכו'). למרות שלל הדמיון, הסרט לא זועק אל השמיים: "הנה, אודיסאה בחלל!". הדבר נעשה יותר בצורה של השראה והתבססות רעיונית, כך שהוא ממשיך את דרכו של קובריק כדי ליצור סרט אחר, בתקופה אחרת, שעוסק בנושאים שונים. נכון, גם ב"אודיסאה בחלל" נמצא אדם לבדו בחלל החיצון בדרך אל מותו הבלתי-נמנע, אבל הוא לא עוסק בבדידות (ולצערי הרב מאוד, לא זה המקום לשאול במה הוא כן עוסק). וכמובן, גם קובריק עצמו לא חף מהשפעות שכאלו. בסרט "הניצוץ", לדוגמה, ג'ק מנסה לשבור דלת באמצעות גרזן. ההשראה לסצנה זו היא מסרט שוודי מפורסם בשם "Körkarlen", בו ישנה סצנה זהה, וגם הוא מצא את ההשראה מסרט אמריקאי בשם "Broken Blossom", של אבי הקולנוע-כאומנות-נשגבת גריפית', שבו יש סצנה זהה. אבל קובריק לא זועק אל השמיים: "הנה, קרקרלן!" או "הנה, פריחה שבורה!". הוא משתמש בפעולה שהתקיימה בסרט קודם באופן חדש, בתקופה חדשה, בתרבות חדשה, כדי לייצר אמירה חדשה. אפילו "הנוסעים" עושה את זה, כשהוא מתייחס לסצנת שבירת הדלת בניסיונות של ג'ק ואורורה לשבור את הדלת שמובילה לחדר של הצוות הרדום. זה מסוג היחסים שמגיע, לדעתי, מהמקום של אהבת קולנוע עמוקה. הבמאים הצרפתיים של הגל החדש שעלה בשנות השישים היו יושבים ימים שלמים בבית הקולנוע של אנרי לנגלואה וצופים בסרטים, וכך, אם במד"ב אנחנו עוסקים, הסרט "אלפאוויל" של ז'אן לוק גודאר (שהוא המפורסם שבין במאים אלו) שואב השראה רבה מהסרט "אורפיאוס" של ז'אן קוקטו. וכמובן, "אודיסאה בחלל" שואב השראה מאלפאוויל. הגדולים מתייחסים לגדולים שלפניהם, וצועדים קדימה.
סוג של יחס לסרטים קודמים שונה מהאופן שבו הסרט "הנוסעים" מתייחס ל"ניצוץ". בשלב מוקדם בסרט נכנס ג'ים מתוך מסדרון לחדר מוזהב ובו עומד ברמן. בצעקה גסה וחסרת טאקט, היישר לאוזנם של הצופים, צועק הסרט: "הנה, הניצוץ!", שהרי החדר הזה הוא העתק מדויק של ה"Gold Room" מהסרט "הניצוץ". אולי אני פשוט לא יצירתי מספיק, אבל לא מצאתי הסבר מספק ליחס לסרט "הניצוץ". לי זה נראה כאילו הדבר נעשה מסיבה אחת ויחידה, והיא לספק את הצופים בטפיחה על השכם: "זיהיתם את ההקשר, כל הכבוד!". הדבר נעשה בצורה גסה ובוטה, לשם מטרה זו בלבד. מחלה זו ראינו כבר בסרטים קודמים, ואם נשאר במד"ב (למרות שבז'אנר המיוזיקל לאחרונה היה סרט שממש לא אהבתי שעשה את זה בצורה איומה במיוחד), רואים את זה היטב בסרט האחרון בסדרת "מלחמת הכוכבים", הוא "הכוח מתעורר", שהוא פחות או יותר דחיסה של כל אירועי הסרטים הקודמים בסדרה לשעה וחצי. וכמובן, גל סרטי-הקומיקס, שמהונדסים על-מנת לספק את הצורך הזה לקהל הצופים האדוק, ומכניסים גם רמיזות והתייחסויות לספרי הקומיקס המקוריים, כאלו שחובבי הקומיקס המושבעים יוכלו לזהות, ובאופן הזה לפרוט להם על אותם המיתרים של צופי הקולנוע. "היי, תראו, בסרט 'איירון מן' רואים את המגן של קפטן אמריקה!", אומר לעצמו הצופה. וכל מה שנדרש הוא החלטה להניח ברקע את המגן של קפטן אמריקה, לא יותר. וזה עובד. ועם הצלחה לא מתווכחים.
ההתייחסות, אגב, לא מסתיימת בקולנוע. אם התייחסתי לקולנוע כאל מיתוס מודרני, הרי שאפשר למצוא בו גם התייחסויות למיתוסים מוקדמים. בין אם זו הקבלה שכנראה היתה ברורה ליוצרי הסרט, כמו קשר בין המיתוס של אדם וחווה, שבו נאמר כי "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" שבא לידי ביטוי מדויק למדי בסרט, או הקבלה שאולי לא היתה ברורה ליוצרי הסרט, כמו המיתוס של משה שיזכה לראות את הארץ המובטחת אבל לא להיכנס אליה, הקבלה למיתוסים היא אפשרית, ואפשר גם לשאול האם זו רק השוואה שבדיעבד או אולי השפעה ישירה של המיתוס על עלילת הסרט, הצורה שלו או הנושאים שבהם הוא דן. מקרה מעניין הוא זה של הרקולס. הדילמה שעומדת בפניה של אורורה בסוף הסרט זהה לדילמה של הרקולס: האם להיפרד מאהובה ולזכות בהכל, או לוותר על הכל ולהשאר עם אהובה? אבל, למיטב ידיעתי (ואני לא מספיק בקיא במיתולוגיה), זו דווקא התייחסות לסרט של דיסני ולא למיתוס היווני/רומאי, שבו הרקולס דווקא זוכה בחיי הנצח (והורג את אשתו וילדיו).
ובתוך כל זה, וכמו שניתן לראות נושא שחוזר על עצמו בסרטים, אפשר לראות גם מיתוס ששב וחוזר על עצמו בקולנוע ההוליוודי, והוא המיתוס של ישו. שוב ושוב, פעם אחר פעם, נזכה לראות דמות שעוברת דרך של יסורים על-מנת להגיע לגאולה. הסרט "הנוסעים" לוקח את ההתייחסות למיתוס של ישו צעד אחד קדימה מרוב הסרטים, וצולב את ג'ים בחלל, הורג אותו ומחזיר אותו לחיים, ממש כמו ישו. אני לא רואה טעם בלהדגים את העניין על סרט נוסף – פשוט תזרקו אבן בקהל של סרטים וכנראה שתפגעו באחד כזה. אבל כן אזכיר את המקרה של מל גיבסון, שעשה את הסרט "הפסיון של ישו", שעוסק ממש בישו כדמות, והסרט שעשה אחריו הוא "הסרבן", שגם עוסק ממש בישו כדמות, רק שהפעם הוא חייל ולא משיח; והסרט "מטריקס", שמשתמש במיתוס הזה בצורה הרבה יותר מודעת-לעצמה. זה לא אומר, חס וחלילה, שאלו סרטים "לא מקוריים". זה בסך הכל אומר שהם תוצר של היסטוריה. כמו כולנו.
אז בקיצור, מה שניסיתי להראות בצורה מתומצתת ולא אחראית במיוחד, זה איך הסרט "הנוסעים" גם הוא תוצר של ההיסטוריה, גם מבחינת ההקשר התרבותי והתקופתי הרחב שבו הוא הופק וראה אור, וגם מבחינת ההקשר התרבותי והתקופתי הקולנועי שבו הוא נוצר.
אלון יודקובסקי
בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה.
גיקסטר מחלקת כרטיסים זוגיים ל'משפחת אדמס 2'?